בגיליון של יום השישי האחרון (31.11.2007) של "מקור ראשון" כל המדור הקבוע של אמנון לורד מוקדש לפיליפ קרסנטי ומאבקו המשפטי והציבורי נגד התחנה "פראנס-2” בפרשת זיוף “מותו” המבוים של מוחמד א-דורה. המאמר "מדרייפוס ועד א-דורה" כתוב במיטב סגנונו של לורד, מרשים, משכנע, מאיר עיניים ואף קצת מבדר בו זמנית. אומנם נעלה מבינתי מה הייתה מטרתו של המחבר, כאשר תיאר ממצאים כסקופים השייכים לקרסנטי, למרות שהיה ידוע לו היטב, שלא קרסנטי הוא זה שחשף אותם.
אינני רואה כל דרך הגיונית להניח, שהיתה זאת טעות תמימה מתוך הסח דעת גרידא. במאמר האחרון התייחס אמנון לורד למאמרו משנת 2002, שאף תורגם לאנגלית ופורסם בחו"ל, שהוא היה הפרסום הראשון ועד היום הוא אולי הפרסום המפורט ביותר בעיתונות העברית של חקירת הפרשה. אני זוכר את המאמר ההוא היטב, הוא בנוי בצורת שיחה ביו אמנון לורד לבין נחום שחף; הם צפו יחדיו בחומר הגלם המצולם, ממנו נובע בברור איך במשך כל היום 30.9.2000 בוימו פציעות ואירועים דרמטיים אחרים לפני המצלמות השייכות לתחנות הטלוויזיה הגדולות בעולם.
המאמר משנת 2002 הניע את פיליפ קרסנטי להתחיל לעסוק בפרשה. אני מוכרח לציין, שגם אני הגעתי לנחום שחף בזכות אותו מאמר וראיתי אותו חומר שאמנון לורד ראה ובזכותו אנחנו מודעים לכך, ש"מותו" כביכול של מוחמד א-דורה היה רק הצגה למצלמות.
למרות כל זאת, לאורך כל המאמר "מדרייפוס ועד א-דורה", לא הוזכר שמו של שחף אפילו פעם אחת כחושף הפרשה. אמנון לורד עשה דבר שלא ייעשה מבחינת האתיקה העיתונאית: הוא הציג את פיליפ קרסנטי בתואר "החוקר הראשי" של הפרשה, למורת שכל החומר שברשותו של קרסנטי הוא קיבל מנחום שחף וקרסנטי עצמו אינו מתכחש לכך.
כך כתוב: “הסקופ של קרסנטי אלה שלוש השניות הנוספות אחרי 'מותו' של הילד...” אומנם ידוע היטב לאמנון לורד, שהשניות האלה, שבהן הילד נראה חי, הושגו ונחשפו על-ידי שחף, כמו שאר הממצאים וצילומי הגלם שלורד תאר. אמנון לורד הרי אדם שכותב שנים רבות ואין צורך להסביר לו את חשיבות ההגנה על הקניין הרוחני.
המאמר הבא בגיליון הזה של "מקור ראשון" הוא מאמרו של יואל פישמן “ממשלת ישראל אדישה”, שם הוא הזכיר את שחף כלאחר יד לצד שמה של אסתר שפירא מהטלוויזיה הגרמנית ARD, כשני "חוקרים חיצוניים" של הפרשה. מדוע לורד לא האיר את עיניו של פישמן, שאסתר שפירא השתמשה רק באפס קצהו של מאגר הממצאים מעבודתו של שחף ועשתה סרט פרווה, שרק העלה אפשרות, שלא חיילי צה"ל הרגו (קרי: רצחו) את הילד, אך לא היה לה האומץ לחשוף את כל האמת? היא בעצמה לא ביצעה חקירה.
אמנון לורד אף הזכיר את ריצ'רד לנדס אשר לדבריו "השיק את קונספט פאליווד". אומנם הסרט "פאליווד" נעשה על-ידי נחום שחף, ריצ'רד לנדס תרם את הכותרת והקריינות, לאחר מכן הסתלק עם החומר ומאז מציג אותו כאילו הוא שלו. בעצם, כעת לורד נתן את ידו לגנבת זכויות היוצרים. השאלה הבלתי פתורה היא: למה הוא עושה את זה?
בטרם כתיבת המאמר, אני כתבתי מכתב לאמנון לורד וביקשתי לפרסמו ב"מקור ראשון", אך נעניתי בתשובה, שאין צורך להזכיר את שחף כל פעם, שמוזכרת פרשת א-דורה ושנחום שחף קיבל ב”מקור ראשון” מספיק קרדיטים בעבר. כעיקרון, לורד צדק לחלוטין, אומנם הטענה שלי התייחסה לכך, שלורד נתן במפורש לאנשים אחרים קרדיט על הדברים שהם לא עשו. אם מישהו רוצה לכתוב על קרסנטי ופרשת א-דורה בלי להזכיר את שחף, אין לשום בעיה שיעשה את זה, אבל בתנאי שיכתוב את הדברים הנכונים. לא חשוב כמה פעמים ייכתב עוד על הספר "הזקן והים", אך אם מישהו יכתוב שהספר נכתב על-ידי שמואל עגנון ולא על-ידי ארנסט המינגוואי, זאת תהיה פגיעה בקניין הרוחני, לא חשוב כמה פעמים המינגוואי הוזכר בעבר.
בלי שום כוונה לפגוע בפיליפ קרסנטי, שנלחם באומץ בזייפני "פראנס-2”, לא הוא השיג וחקר את החומר והוא עצמו אינו מייחס לעצמו קרדיט על מה שלא מגיע לו. מדוע לורד נתן תשובה לא רלוונטית לשאלות שלי? האם לא מאותה הסיבה, שאנשים נוהגים כך בדרך כלל, כלומר משום שלא נעים להם להודות, שעשו מעשה לא ראוי?
אולי אני לא הייתי מחליט להתערב בנושא הזה, אילו דובר אך רק בזכויות היוצרים אך משמעות המעשה של אמנון לורד חורגת רחוק מהפגיעה האישית הנקודתית בנחום שחף.
הבעיה הראשונה היא הפגיעה בצד הפרקטי. על-מנת לנצח בקרב על טיהור שמה של ישראל, יש צורך להשתמש בכל ממצאיו של שחף, שמספרם עצום. שלוש השניות המפורסמות הן רק קצה הקרחון. חלק מהממצאים הם אקדמיים, מובנים רק למדענים ברמתו של שחף, אך ישנם ממצאים רבים שניתן להציג לציבור ולבתי המשפט ויש צורך להשתמש ברובם ככולם כדי להראות כמה מפותחת תעשיית הפברוק האנטי-ישראלי ברש"פ. הרי לא מדובר רק בביום אחד ופרשה אחת. אם נחום שחף "ימודר" מהמשך המאבק, מהסיבה שאינני מסוגל לנחש מהי - איך זה יעשה?
הבעיה השנייה היא האמינות של חוקרי הפרשה. הזייפנים ומפרי האתיקה העיתונאית היחידים בפרשה הזאת הם טלאל אב-ראחמה, שארל אנדרליין ואנשי "פראנס-2” בצרפת וכך צריך להישאר. אסור שבמישהו מאיתנו ידבק הרבב של חוסר אמינות ואסור שחוסר הגינות יחדור ליחסים שבין האנשים המעורבים. מספיק לנו הנזק, שכבר נגרם על-ידי מספר אנשים שהגיע לנושא הזה בטעות.
הדרך עודנה ארוכה, אחרי משפטו של קרסנטי נגד "פראנס-2”, עוד יישאר הרבה מה לעשות, הזייפנים נלחמים על שרידות הקריירות שלהם וישתמשו בכל פאשלה שלנו כדי להגן על עצמם (ולפגוע בישראל).
לא מספיק שהעיתון הלאומי יפרסם תכנים לאומיים, הוא חייב לשמור על האתיקה והאמינות. עיתון הארץ עושה בכללי האתיקה כמו בחתיכת פלסטלינה, אבל בגלל זה אפשר לתקוף אותו ולהראות, שזהו עיתון לא ראוי לאמון הציבור. ברם, אם מבחינת ההקפדה על הכללים של האתיקה העיתונאית, העיתון הלאומי הגדול במדינה ילך בדרכו של הארץ, מי צריך אותו?
לכן הבעיה השלישית היא אמינותו של "מקור ראשון". אני נמנה על מנויי העיתון מאז קיץ 1997, כאשר הציבור התבקש לרכוש ב-50 ש"ח מראש מינוי לשלושה חודשים ראשונים. לאחר ההפסקה, שהייתה בהופעת העיתון, חידשתי את המינוי ונלחמתי בחברת ההפצה כדי שהעיתון יגיע לישובי תקוע. לאחרונה קיבלתי מכתב, שבו אני מתבקש לחדש את המינוי לעוד שנה ואף להרחיב אותו למינוי לעיתון היומי העומד לצאת בקרוב. עצוב לי, שבמקום לכתוב רשימה בשבח העיתון, אני נאלץ לכתוב, שכעת יש לי ספק האם אני אמשיך להימנות עם נאמניו.
