ראשית, ברצוני להודות לשופטי פרס ז'בוטנסקי, חברי מסדר ז'בוטנסקי, שמצאו אותי ראויה לפרס המכובד הזה. אני נרגשת מאוד. זאב ז'בוטנסקי, היה אדם נדיר ששילב מעוף מדיני נועז עם רגישות וטעם ספרותי מעולה, בד-בבד עם היותו סופר ומתרגם מחונן. אני מקווה, שהוא שם למעלה, לא תוהה על מה ולמה הקטנה שם למטה זכתה בפרס על שמו.
למרות הרהורי הספק, אני מתעודדת ומקווה שספרי יגע באנשים רבים מבני עמי, ומעמים אחרים, שנפשם כרויה להאזין באהדה לדבריה של אישה מהעם, שבחר ונבחר לחדש את חייו בארצו ההיסטורית, תוך התמודדות עם תקוות עצומות, נצחונות מדהימים,
עם הישגים מפעימים, על-פי כל קנה מידה מחמיר וקפדני, ולעומת זאת עם אוזלת יד ובלבול הרה אסון, עם חרדות וסימני שאלה מטרידים המטריפים את הדעת.
בספרי ניסיתי לדובב את אלו במראת הנפש הפרטית אישית שלי
כאישה מאמינה, כאם, כמורה, כיוצרת,וכבת.
אני רוצה, בהזדמנות זו, להודות להורי היקרים, שחינכו אותי לאהבה ו
כבוד למסורת ישראל, לרגישות ויושרה כלפי אנשים ותופעות בחברה, גם במחיר של חוסר פופולריות, ערכים שמצאו את ביטויים, כך אני מקווה, בספרי "חוצה שומרון".
מעל לכל, אני מודה לאל, שזכיתי להיוולד בישראל זמן קצר אחרי השואה שפקדה את עמנו, לחיות כילדת טבע חופשיה ומאושרת בטבעון, שבגליל התחתון, ללמוד ולהשכיל כאן, כדי להבין איזה הישג מופלא הוא, שיהודי יכול להחזיק נשק בידו כדי להשיב לעצמו את כבודו ועצמאותו, החלקיים אמנם, ועם זאת להמשיך את המסורת המפוארת של לימוד תורה, מדע, ושאר חוכמות שהחברה נזקקת להם.
לאחר מכן אני מודה לאל, שאני גרה מזה למעלה מעשרים שנים באריאל - עיר יפה, מטופחת, שאנשיה נחמדים, בלב השומרון הפתוח לשמים, לנוף, לעצי הזית וכה קרוב למרכז הארץ. אלו שנים בהן צמחתי וצמחה משפחתי והתפתחה מכל הבחינות.
אחזור לרגע לילדותי. ברצוני לשתף אתכם בחוויה מיוחדת ומאלפת, שחוויתי בארה"ב כילדה בת תשע. בחודשים הראשונים לשהותנו שם, למדתי בבית הספר הציבורי האמריקני. עד שאבי רשם אותי לבית ספר יהודי. שם, בפאבליק סקול, היו הילדים מדי בקר, בתחילת השעור, נעמדים בכיתה אל מול דגל ארה"ב, שניצב בפינת החדר. דגל גדול מאוד, נקי, ומגוהץ, מניחים יד על הלב ונשבעים אמונים לאמריקה. אני, אז ילדה קטנה, עמדתי ולבי התכווץ. סרבתי להניח את ידי על לבי, הייתי מניחה את ידי על כתפי. מקווה שהמורה לא תבחין. מעולם לא שוחחתי על כך עם הורי.
במבט לאחור, אני מבינה מאורע ביוגרפי זה, כביטוי של אהבה ונאמנות לארץ, בצורה הטבעית העמוקה והתמימה ביותר. זו אהבה שמקורה במגע בלתי אמצעי עם אדמת הארץ, ריחותיה, צבעיה,
אבניה, קיציה וחורפיה. ואולם ברבות השנים אני יודעת שאין בכך
די כדי להחזיק את האדם הישראלי-היהודי כאן בארצנו היפה, הוא זקוק למקורות יניקה רוחניים תודעתיים כדי להשאר כאן ולא
לנדוד שוב אל הגולה הקורצת בעושר אפשרויותיה.
לקראת סיום דברי, חשוב לי לבטא שתי משאלות לב הנוגעות
עד תהום.
האחת - שלעולם, לעולם! לא יעקרו עוד יהודים מעל אדמת א"י, בידי בני עמנו. פשע שפוגע בזכות קיומנו כאן בארץ, ומזמין על עצמנו פורעניות איומות.
והשניה- שנעשה את משימת העלייה של יהודים לארץ, למשימה המרכזית בחיינו הלאומיים. וזאת נשיג, אם לא נסתפק בהקדשות שיש במבנים אקדמיים, ובבתי חולים לתורמים יהודים עשירים בחו"ל, ולא בדינרים של המגבית היהודית, אלא בקריאה חוזרת
ונשנית אל היהודים, לקחת אחריות, לא פחות מאתנו, להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, בהצטרפם לחיות כאן עמנו, ואנו מצידנו נבטיח להם ולנו שנשכלל את חיינו על-פי ערכים יהודיים נעלים, מנהיגות ראויה ועם תקשורת המחוייבת לשלומה ולקיומה של המדינה, השומרת על איזון זהיר בין ביקורת בונה, לסיקור אוהד של ריקמת חיינו המורכבת והמאתגרת בארץ המופלאה הזו.
בפרשת וישלח בשבת, קראנו על יעקב שחילק את משפחתו ואנשיו
לשני מחנות לקראת המפגש עם עשו, שאם יוכה מחנה אחד, ישרוד
המחנה השני. ועל כך כתב הרב שמשון רפאל הירש, שבהשראת מעשהו
של יעקב, אמרו חז"ל, שצדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל שפזרם
בין האומות. ומוסיף רפאל הירש ואומר על מצב היהודים באירופה בתקופתו.
שאמנם כך הדבר, כשפוגעים הגויים ביהודי המזרח, יושבים לבטח יהודי המערב, ולהפך. לא ידע הרב רפאל הירש, שכעבור כשמונים שנים גם יהודי המזרח וגם המערב לא ינצלו. גם כיום יש הטוענים, שטוב שלא כל היהודים נמצאים במקום אחד, בוודאי לא בישראל המאויימת קיומית. ואני, איני באה להתווכח עמם, רק לומר, שאם מאמינים בני מאמינים אנו, ששיבת ציון היא
מהלך היסטורי שיד ה' בה, אז אין לנו רשות להתחמק מן המוטל עלינו, לעשות הכל כדי שמהלך הזה יצליח פיסית, ורוחנית. ועלייה מסיבית מארצות המערב היא אחד המהלכים ההכרחיים לכך.
לסיום, ברצוני להודות, לכל אלו שטרחו לקרא את ספרי, וגילו נדיבות ואצילות לכתוב אלי ועל ספרי דברי הערכה ועידוד,
ביניהם מתבלטים - ד"ר דינה לוין חוקרת ספרות ומרצה ,מעורכות כתב העת האינטרנטי "מעמקים" , הסופרת העתונאית אמונה אלון, פרופ' לספרות הלל וייס, הרב פרופ'
נריה גוטל, ראש מכללת "אורות", אריה סתיו, עורכו של כתב העת "נתיב", המשורר הרצל חקק יו"ר אגודת הסופרים לשעבר, דורית שריר חוקרת ספרי קצטניק, פרופ'
אריה אלדד, עודד חורב וחיה ברנס מבית אורי-צבי גרינברג, פרופ' לספרות נורית גוברין, חוקרת תנ"ך ד"ר יעל צהר, המחנך אדם צחי מתקוע, חנה בן ארזה ויעל ברוש ממכללת אורות, טובה פליקס מאלון מורה, טובה בן-שחר, יונה סובול, דודי
שלום הוכמן, עו"ד ירון ובר, נועם ארנון מחברון, פרופ' צילה סיונוואני שטרן ממכללת אריאל, מרגלית ושמואל קוונשטוק והמשוררים מירון איזקסון ואליעז כהן.
ושוב תודה מיוחדת למסדר זיבוטינסקי שהעניק לי במה כה מכובדת. תודה מקרב לב.
