האם שאלנו עצמנו בעבר מדוע זה אנו משקיעים במערכת הביטחון ובצה"ל? קרוב לוודאי כי עצם השאלה עשויה להעלות צל של חיוך על שפתותינו. אנו נתייחס לשאלה זו כשאלה רטורית, שאלה שאין כל צורך להשיב עליה, הרי כה ברור הוא כי ביטחון הינו השיקול ההגיוני לקיומנו וכך השאלה נראית מיותרת.
ההכרה כי השכלה וחינוך חיוניים לקיומנו ממש בדומה למערכת הביטחון וקיומנו הרוחני חשוב וצועד בד-בבד עם קיומנו הפיזי חילחלה זה מכבר לתודעתנו. לאחר הכל ללא קאדרים של אנשים משכילים ומוכשרים לא נוכל לקיים מערכת ביטחון והגנה הולמת ומכאן שקיומנו קשור בטבורו עם רמת ההשכלה והחינוך הלאומיים. מכאן שפגיעה במערכת החינוך וההשכלה הינה פגיעה ביכולת קיומה של מדינת ישראל.
ובאם כל הנאמר לעיל כה ברור ופשוט מדוע זה רואים "קברניטנו" את הצורך בהשכלה כעניין אריתמטי הראוי לשיקול דרך חורי הגרוש, האם לפנינו עוד עסק נדל"ני? ברור, כל הוצאה חייבת להיות מתוקצבת ומכאן שעוסקים אנו כאן בסדרי העדיפויות הלאומיים שלנו. אך אם קיום צבא יעיל וחזק הינו ראש וראשון בסדרי העדיפויות שלנו הכיצד מערכת החינוך וההשכלה אינה נמצאת באותה יישורת תקציבית?
אין תקציב יאמרו לנו ראשי המשק. אין תקציב? רבותי חסרים אנו רשימת סדרי עדיפויות לאומית נכונה והולמת, התקציב יימצא בהתאמה. כמובן, כאשר כל ממשלה רואה ייעודה בתגמול מקורבים ובניפוח מסגרות תעסוקה לקרובים וידידים, קרוב לוודאי כי יחסר המימון למערכת החינוך וגדול החשד כי חסר המיגון של שדרות והצפון סובל מאותה תסמונת.
בל נטעה כאן, מערכת התגמולים וקרצופי גב המקורבים כולל מערכות מעורבות שלטון של פשע מאורגן עולה לנו מיליארדים רבים לשנה. כתר נא זעיר, האם אלו אינם המיליארדים החסרים לנו לקימום וייצוב מערכת החינוך?
נערי האוצר, זהו אותו כינוי מזלזל אשר הוענק לתחמלני האוצר עושים כל שביכולתם לחסום את הקופה הציבורית. מאידך, זהו תפקידם, הם כלבי השמירה המגינים על הוצאות המדינה ולכן אינם ראויים לנהל את המשא והמתן עם המורים, לכל היותר רצויים הם בתפקיד יועצים לנושאים והנותנים הבאים מהמערכת הפוליטית.
נראה כי אצלנו התהפכו היוצרות. הפוליטיקאים לוקחים את הכיסאות האחוריים ושולחים את נערי האוצר ללכלך ידיהם בבוץ הדיונים עם המורים. אימרו נא הקוראים האם התנהלות זו אינה מזכירה את "נוהל שכן" הצה"לי? ברי הוא כי הפוליטיקאים מנסים לשמור את רגליהם יבשות ובלבד שלא ידבק בם רבב הכישלון וכסאם ישאר יציב. אך האם לא בחרנום בדיוק למצבים אלו?
ראו נא את השורד התחמלן העומד בראש הפירמידה. זה רחק מנושא החינוך כבורח מאש התופת. חובתו המיניסטריאלית היתה להיכנס בעבי הקורה ולהביא לידי פתרון את משבר שביתת המורים לכל המאוחר כשבועיים לאחר שהחלה. לחילופין, שלח הוא את שרי החינוך והאוצר לשכב על הגדר עבורו. מעשה שטן, הללו לקחו דוגמה מהבוס, וכי מדוע ישכבו הם על הגדר כאשר החמקן הנכלולי האולמרטי נותן את הדוגמה, במה פשעו הם? וכך שלחו הם את נערי האוצר לדיונים עקרים במקרים רבים מדי במקומם. ושוב מעשה שטן, נערי האוצר לא יכולים לשלוח "בנוהל שכן" אחרים עבורם, נגמרו "השכנים". אכן, הפוליטיקאים נתנו לנו דונמה לתפארת של התנערות מאחריות גורפת וכוללת.
הממשלה הזו משלמת מס שפתיים לנושא חיוניות החינוך אך בוודאות אינה מתכוונת לאשר אומרים חבריה וברי כי אינה מתכוונת למלא את התחייבויותיה. עניינה של הממשלה הוא לשרוד את השנתיים הבאות ללא זעזועים מיותרים. פתרון משבר החינוך? נו, בבקשה אל תצחיקו אותם. באם ניתן למרוח בוץ על עיני המורים אשר יחזיק מעמד על פניהם בשנתיים הקרובות הרי שמלאכתם נעשתה ואכן זאת בדיוק עושים הם.
לראש הממשלה בעל הראש הנדל"ני חסר העכבות נראית כל מערכת החינוך וצרכיה אך כעוד נושא נדל"ני. הוא וממשלתו אינם רואים בנושא החינוך וההשכלה הגבוהה עניין לענות בו אלא עניין לסחור בו. לא פיתרון ורפורמה מבקשים הם אלא רק שקט תעשייתי ותו לא.
נכלוליות הממשלה וראשה אינה נעצרת כאן. נאמנים לשיטתם הפחדנית שולחים הם את בית המשפט לשכב עבורם, שוב, על הגדר.
כמה נוח, באחת הפכו הם את הרעים בסיפור זה לבית המשפט ושופטי בית הדין לעבודה. ואילו פוליטיקאינו החביבים יושבים בשורות האחוריות ומפטפטים עצמם לדעת בדבר מחויבותם למערכת החינוך בעוד,כאמור, אינם מתכוונים לקיים ולו מילה אחת.
עלינו לגמור אומר בנפשנו, האם ראויים הללו לנו או ראויים אנו לטובים, טובים מונים רבים מאלו?