נוטים אנו לפטור בנימת זילזול את ההתרפקות על עבר זוהר יותר. על פניו יש בסיס מוצק לכך. שנות הארבעים החמישים והשישים למאה הקודמת דומה ונראות זוהרות יותר, פשוטות יותר, הוגנות יותר, צנועות יותר. האם כאלה היו שנים אלו או רק דמיוננו הקודח אשר בגר, הזקין ו"החכים" מובילנו באף לשדות מרעה ירוקים אשר מעולם לא התממשו.
באותן שנים לא רק בגרוש היה חור אלא גם בכיסים. הגרוש לא היה מצוי, אך האש בלבבות בערה. גם כצעירים חשנו במטרה, בייעוד, בביטחון אשר ערכים וכיוון מקנים למחזיק בהם. והיום? אנו חיים במדינה מבוססת כלכלית. ימי החור שבגרוש נראים אך כחלום רחוק.
יותר מאשר המדינה מבוססת, האזרח הממוצע נהנה מרווחה כלכלית, אומנם כחמישית האוכלוסיה נושק לקו העוני אך מי סופר אותם בכלל. ללא כל ספק מדינת ישראל בדרך להגשמת החלום האמריקני. רק רגע, אמריקני אמרנו? ומה באשר לחלום היהודי ישראלי, החלום שלנו, ש-ל-נ-ו? האם הצרפתים שותפים לחלום האמריקני? האם השוויצרים שותפים אולי? האם השבדים? המצרים, האינדונזים אולי? לא מניה ולא מקצתה.
כל אומה שואפת כפרטים וככלל לרווחה כלכלית אך באותה מידה כל אומה שואפת לשמר ובקנאות רבה את תרבותה, ערכיה, מורשתה. ומכיוון שאנו איננו כאלה כפי הנראה מהתנהלותינו כיום, לפיכך האם משהו אינו תקין בנו?
באותם ימים רחוקים, במחצית המאה הקודמת, הדברים נראו אחרת. היו אלו ימי הצנע ונגזרותיו, ימי הממשל הצבאי המושת על האוכלוסיה הערבית, ימי צנזורה צבאית ופוליטית, ימים של זכויות אזרח מוגבלות והרשימה עוד ארוכה. האם משום כך היינו שונים ונבדלים לרעה? האם יצרנו פחות? האם הגנו על עצמנו בנחישות ירודה יותר? האם הישגנו השגים חברתיים נחותים יותר? לא מניה ולא מקצתה.
ובכן, מדוע זה למרות ביסוסינו הכלכלי הלאומי והאישי התחושות הרווחות כיום היא של כשלון והחמצה לאומיים? התשובה לכך יכולה ותהיה מורכבת מעט, דבר והיפוכו מעורבים יחדיו ומסבכים את הסיבה והמסובב.
הדורות אשר ניתקו עצמם ממורשת אבות במחצית הראשונה של המאה העשרים ואיפשרו את יצירתה של התנועה הציונית היו חייבים להתכחש למורשתם הגלותית על-מנת ליצור זן יהודי חדש אשר יהיה מסוגל לשרוד בתלאות ההינתקות מבית אבות, העלייה לארץ ישראל והחיים הקשים והפשוטים בה מאותם זמנים. דור זה הוא אשר להטו הציוני משיחי הביא להקמת מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית.
הדור הבא אשר חווה את קשיי הקיום והקוממיות של הדור הקודם ניתב את מיטב מירצו להאדיר ולהעצים את קיומו ורווחתו. זהו הדור אשר הבשיל לבגרות בשנות השישים והשבעים. דור זה לא איווה לעצמו את קשיי אבותיו ופעל כאנטיתזה להתנהלותם החיובית בעיקרה. ככלל (כל הכללה הינה מסוכנת אך בלתי נימנעת לעיתים), זנח הדור השני לגאולה את הדור הבא אחריו והשקיע מירב מרצו בעצמו ובעשיה לביתו.
התוצאה הבלתי נמנעת היא דור הצעירים של היום. אלו אותם שיצאו לבגרות בשנות התשעים למאה הקודמת וראשית המאה העשרים ואחת. זהו דור חסר שורשים (שוב הכללה מסוכנת אך בלתי נמנעת) חסר יעוד וחסר מסורת אבות ומשום כך מחפש והוזה הוא עצמו לדעת אפוף ענני קטורת סמים בחופי הודו או בפסגות אמריקה הדרומית.
קל ליצור קו מקשר בין תופעת תרמילאות הסמים של הנוער הישראלי החל משנות השמונים המאוחרות ועד היום והזנחת דור זה בו בזמן ע"י משפחותיהם העסוקות בעשייה לביתן. נראה כי כולנו התבלבלנו, האם "עשייה לבית" פרושה חשבון בנק תפוח יותר או ראוי יותר לדאוג לדורות הבאים. לא הדורות הבאים של השכן, הדור הבא שלנו, בנינו ובנותינו. ברי הוא כי זנחנו מוסר אבות ואמהות יהודיות מקידמת דנא אשר העלו וקיימו על נס את המוסר המשפחתי היהודי. אנו הפכנו ל"אומה" של פרטים לא רק בין משפחות אלא גם בתוך המשפחות, בין הורים לילדיהם.
בדרכינו לאובדן זהות לאומית איבדנו את האיזון העדין, המידתי שבין זכויות הפרט והכלל. באחת גלשנו מזכויות פרט חסרות בשנות החמישים והשישים למאה הקודמת לזכויות פרט עודפות. אנו במו ידינו הבאנו על עצמנו אנרכיה בתוך משפחותינו, ברחובותינו, במערכת החינוך שלנו, במערכות השלטון והמשפט, למעשה בכל מערכות חיינו. נסתר היה מעינינו כי שלטון דמוקרטי אין פרושו חופש ואנרכיה לכל, נהפוך הוא, באם המשטר הדמוקרטי חפץ חיים עליו למצוא את האיזון העדין שבין זכויות הפרט לכלל ולדבוק בו נחרצות תוך ההתאמות המתבקשות עם חלוף העיתים.
זאת ועוד, התזה כי המשטר הדמוקרטי הוא חליפה אחת במתאימה לכל אומה ובכל מצב הינה תמימה, פשטנית והרסנית. רק ראו כיצד רעיון הדמוקרטיה האמריקנית בעירק הינו בדיחה עצובה. הרי אין הדמוקרטיה האנגלית כזו האמריקנית, כזו הישראלית, כזו השבדית, כזו הצרפתית וכדומה. כל אומה תופרת את חליפת המשטר הדמוקרטי התואם אותה בהתאם לרצון אזרחיה, המצב בינה לבין שכנותיה ומצבה הבינלאומי.
עקרונות היסוד הינם משותפים אך דרך ביצועם, עומקם והגשמתם שונים ממדינה למדינה. אנו מבדילים בין התנהלות ומערכת החוקים הפנימית של דמוקרטיות אשר אין סכנה נשקפת לקיומן (השבדית למשל) לבין דמוקרטיות מתגוננות (האנגלית והאמריקנית למשל) לבין דמוקרטיות התקפיות (הישראלית למשל), הכל בהתאם לתנאים הקיומיים של אותן דמוקרטיות.
מספר דוגמאות להפרה שלילית של האיזון בין זכויות הפרט לכלל יבהירו הנושא. במסורת היהודית מקובלת האימרה "חוסך שבטו שונא בנו". שוללי המסורת והדת היהודים ימצאו באמרה זו את ההוכחה עד כמה חשוך הוא החינוך הדתי, הנה יאמרו הללו, "הדתיים" מחנכים ילדיהם תוך הצלפות על עכוזיהם של הילדים הרכים. אין דבר מטעה מזה לא במכות והצלפות מדובר כאן. המסורת היהודית גורסת כי חופש מוגזם לנער הרך יביאו לדיסוננס עם סביבתו ומשכך חייבים להטיל על הנער מגבלות הגיוניות ולחנכו להבדיל בין טוב לרע תוך חינוכו למותר והאסור.
ההוכחה לנאמר כאן? "האמרה "חנוך לנער לפי דרכו" תוך המגבלות של האמרה הראשונה. המחנכים ה"ליברליים" של זמננו המתהדרים בנוצות לא להם של זכויות הילד משחררים אותו מכל מגבלות, הרי הוא "אדם" ומשכך מדוע זה כי נגבילו טוענים אלו. ובכן מדוע לא ניתן לנער הרך רשיון נהיגה מגיל שש למשל. מדוע לא נתיר יחסי מין, הריון והקמת משפחה מגיל שמונה למשל, היכן זכויות האזרח והאדם של אותו ילד? כמובן, אנו מודעים לכך כי הילד הוא רק ילד וטוב שכך ולכן עלינו להתייחס אליו, בהתאמה לגילו ולתהליך בגרותו, כילד וכנער בכל מצב ומצב בהתאמה.
אלו אינן מילים ריקות, מקומה הארבעים של מדינת ישראל במבחני המיצב הבינלאומיים מאששים התזה לעיל. נוח לנו להתגולל על המורים בלבד ולהאשימם במצב מערכת החינוך בעוד שהאשמה נופלת ישירות, ראש וראשון בחיקם של ההורים, אלו אותם דור שני לגאולה אשר נטשו את חובתם האלמנטרית לגדל את צאצאיהם כהלכה.
אין הכוונה כאן לדרבן את הקורא לחוש מיד לבית הכנסת הקרוב ו"לעשות לעצמו רב" (למרות שאין בכך כל פסול, נהפוך הוא) מאידך, הדורות השני והשלישי לגאולה חייבים להכיר בעובדה כי האחריות, כל האחריות בשנים הבאות לעתידה של מדינת ישראל ככלל ועתיד ילדיהם בפרט תלויה בלבדית בחינוך הנאות אשר יקנו הם לילדיהם. עליהם להכיר בעובדה כי אינם מביאים ילדים לאוויר העולם על-מנת לשמש בשר התותחים לקיום ישראל אלא לגדל דור אשר ישא באחריות לדורות הבאים אחריהם כאשר נושא הוא את המטען המוסרי והערכי של עמו וידע תוך כך את הצורך להגן עליהם ללא פשרות.
אנו שואפים לשוויון זכויות לכל בחברתנו הדמוקרטית אך האם נחתור לכך בכל מצב ותנאי? היכן עובר הגבול שבין זכויות הפרט לזכויות הכלל? ניקח לדוגמא את שרות הבנות ביחידות השדה הלוחמות. בידוע הוא כי הבנות נופלות מהבנים ביכולות הפיזיות שלהן. אין זו אשמתן כמובן, כך נוצרנו. אך אנו עדים ללחץ מסיבי ע"י גורמים אינטרסנטיים, בשם אג'נדה נכונה בבסיסה אך קלוקלת בביצועה, לגייס בנות ליחידות הקרביות למרות הידוע כבר למעלה מכל ספק כי רמת סרגל המאמצים הצה"לי ליחידות אלו צומצם דרסטית והותאם ליכולתן של הבנות.
ללא ספק פוגע העניין ביכולת הקרבית של היחידה הנלחמת ובקיומנו הציבורי כפועל יוצא. קיימות עדויות רבות מספור של חיילים (חילונים) כי אומנם נעים לשרת עם חיילות אך בכל האמור ליכולת ויעילות היחידה הקרבית הרי שיכולת זו נפגעת אנושות. מאידך, הבנות מצטיינות (אפילו יותר מהבנים) בתפקידים אשר אינם דורשים מאמץ גופני זהה לשל הבנים כגון תצפיתנות, מודיעין, שליטה ובקרה, מכונאות, הדרכה, דאגה לחייל ולתנאי שרותו וכדומה ולכן רצוי היה לשלבן בתפקידים אלו במדה רבה יותר. זהו מקרה קלסי בו התקינות הפוליטית השלילית גוברת על שיקולים פרגמטיים קיומיים. צה"ל והדרג הפוליטי שמעליו חייבים לשקול את זכויות הציבור, דהיינו קיום העם במצבו הגאופוליטי האזורי המיוחד, על פני רצונותיהן וזכויות הפרט של המעטות ולהכריע נגד שילוב הבנות ביחידות הקרביות.
אנו מחצרצים ובצדק מנטרות כגון "זכות הציבור לדעת" וחופש הביטוי. לכל הדעות, אלו הינן מיסודות המשטר הדמוקרטי, בהעדרן לא יתקיים משטר זה. אך גם כאן נשאל, האם תקפים יסודות אלו בכל תנאי ובכל מצב? ההוכחה לכך כי ישנם מצבים המצמצמים זכויות אלו גלומה למשל בנושא 'לשון הרע' בו במצבים מסויימים שמו הטוב של הפרט גובר על זכות חופש הביטוי של האחר. מובן מאליו הוא כי נגד זכויות יסוד אלו עומדת גם הזכות הדמוקרטית של "חיה ותן לחיות" אשר בבירור עשויה להתנגש עם חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ומשכך מתחייב האיזון העדין בין שני קצוות אלו.
אנו עדים בעשור האחרון להשחתת מושגים חיוניים אלו ובנטיית בתי המשפט לאפשר פגיעה בציבורים גדולים, אשר אינה מוצדקת, בשם חופש הביטוי "הקדוש". על-מנת לסבר אזנו של הקורא די להזכיר כאן את אישור בג"צ להקרנת הסרט השיקרי ג'נין-ג'נין.
במקרה זה הועדפה זכותו לביטוי של הבמאי היחיד על פני פגיעה אנושה וישירה בזכויותיהם ובשמם הטוב של מאות ובשמם הטוב של מליונים בצורה עקיפה ומכלילה. למרות שידוע היה לבית המשפט כי ההצגה כולה שיקרית, היתירה זה בשם אג'נדה שנויה במחלוקת והמשותפת למיעוט בעם. בית המשפט פזל למדינות הים בבחינת "מה יאמרו בגויים" וכך העדיף הוא החלטה פוליטית (אשר אינה מתפקידו מלכתחילה) על פני שפיטה עניינית. זהו סרוס הדמוקרטיה הישראלית בשעותיה הקשות כדמוקרטיה תחת איום קיומי מתמיד וחסך קשה בהבנתה, זוהי חריצת 'לשון הרע' השמה ללעג את עקרון המידתיות, בחסות בית המשפט.
הליברליזם הוא מיסודות המשטר הדמוקרטי. נטישת או עיוות הקו הליברלי ונגזרותיו: זכויות הפרט, זכויות המיעוט, חופש הביטוי, זכותו של הפרט לחופש התנועה והעיסוק וכדומה, מביא במוקדם אם במאוחר לדיקטטורה של הבודדים על הציבור. מאידך עודף ליברליזם וזכויות יתר אזרחיות בילתי מידתיות הינו הגורם הראשי לאנרכיה ציבורית ומצב פרטני של "כל דאלים גבר", מכאן שההוא נבלה וזה טרפה. רבים מאתנו קופצים על עגלת הליברלים הגדולים במאות ה-17 ה-18 וה-19 כהוכחה כי הליברליזם הינו חסר גבולות, אלו טועים ומטעים. התזה הליברלית המערבית נוצרה על גבי ובעקבות דיכוי עמוק של דיקטטורות וממלכות את הפרטים, נתיניהם, משך 'חשכת ימי הבינים' ולאחריה ולכן צדקו ראשוני הליברלים בשלילה גורפת של הדיקטטורות בחסדי המלך והאל של ימיהם. אנו בימינו אלו אימצנו עקרונות ליברליים הנכונים לתקופתם אז, אשר תאמו מצבים שונים כמו גם זהים משלנו ולקחנום רחוק יותר ומדי למחוזות אשר לא תאמום מלכתחילה ובכך הבאנו על ראשינו את האנרכיה הציבורית אשר החברה המערבית סובלת ממנה ככלל והחברה הישראלית בפרט.
אכן נראה כי ראינו ימים טובים יותר כאשר הגרוש עם החור החליק מהחור בכיס. האם נגזר עלינו להתגעגע לימים עברו ללא סיכוי לתיקון? מובן שלא. את אשר קלקל האדם יוכל אדם אחר לתקן. הפרטים הנכללים בציבור הישראלי נמצאים בזמנים אלו ברפיון יד ורצון זמניים, גם מצב זה יחלוף ושוב יקומו אנשים טובים ואלו אינם חסרים אשר יחליפו את דור המדבר הקלוקל בהנהגת המדינה ומפלגותיה דהיום בעבור עתיד טוב יותר.
משטר דמוקרטי תקין חייב בוויכוח אידולוגי פנימי על-מנת לשמר את רמות האיזונים בין צרכי הפרט לאלו של הכלל. זו הסיבה כי זרמים פוליטיים ואידאולוגיים שונים המתעמתים רעיונית תדירות בינהם הינם נישמת אפה של הדמוקרטיה. יוצא מכך כי אנשים טובים, ישרים ומוכשרים בעלי להט אידאולוגי חובק עולם דרושים מכל קצווי הקשתות הפוליטיות לקום ולעשות מעשה. רתיעתנו מהעיסוק בפוליטיקה עקב הדוגמא השלילית הקלוקלת והנכלולית של הפוליטיקה דהיום מותירה את השטח פנוי בדיוק לאותם קלוקלים להמשיך ולזרוע את קילקוליהם.
הלא נאמר כבר "אם תרצו אין זו אגדה", הלא כן? אומנם ימי החור שבגרוש לא ישובו עוד אך ניתן, בפרוש ניתן להשיב את הגורמים אשר הפכונו מ'עם עולם' פזור של נוודים לעם חופשי בארצו.
