בתקשורת היומיומית אנו מסתמכים לא רק על הערוץ האודיטורי (השמיעתי), אלא גם על הערוץ הויזואלי (הראייתי). פירוש הדבר, שלא רק הרמזים השמיעתיים של השפה הדבורה חשובים לנו, אלא גם תנועות השפתיים של הדובר, הבעות פניו ושפת גופו.
הערוץ הויזואלי הוא בעצם ערוץ שמשמש גם את האוכלוסיה בעלת שמיעה תקינה בהתנהלות היומיומית שלה, במיוחד כשהיא נמצאת בתנאים בהם האינפורמציה האודיטורית אינה אופטימלית, למשל בתנאים של רעש סביבתי. ככל שהרעש עולה בעוצמתו על הדיבור, אותו אנו מנסים לקלוט, כך ההסתמכות שלנו על הערוץ הויזואלי נעשית משמעותית יותר. זה בא לידי ביטוי גם כאשר אנו חשופים לשפה זרה (שאינה שפת האם שלנו), וזה בא לידי ביטוי, כמובן, גם אצל אנשים לקויי שמיעה.
באופן כללי, אנשים לקויי שמיעה, שאצלם האינפורמציה השמיעתית חסרה או/ו מעוותת, מסתמכים אף יותר על האינפורמציה הויזואלית מאשר אנשים בעלי שמיעה תקינה. יחד עם זאת, קיימת שונות בין ליקויי השמיעה השונים, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית, באופן בו הם מסתמכים על הערוץ הויזואלי.
ישנם לקויי שמיעה שתופסים את הדיבור בעיקר דרך הערוץ הויזואלי והערוץ האודיטורי רק משלים את הערוץ הויזואלי (זה נכון בעיקר אצל אנשים בעלי לקות שמיעה חמורה-עמוקה), וישנם לקויי שמיעה שתופסים את הדיבור בעיקר דרך הערוץ האודיטורי, ואילו הערוץ הויזואלי הוא רק ערוץ משלים.
קיים מיתוס, שאנשים בעלי ירידת שמיעה עמוקה (חירשות) מסוגלים לתפקד מצוין רק דרך קריאת שפתיים, ללא שום אינפורמציה שמיעתית. אולם, למערכת הויזואלית יש מגבלות, שאינן מאפשרות לה לשמש כערוץ תפיסה בלעדי. כשאנו מדברים, ההנעה של איברי ההיגוי מיועדת ליצור אלמנטים שנבדלים זה מזה מבחינה אקוסטית, ולא מבחינה ויזואלית. באופן כללי, רק שליש מהאינפורמציה החשובה לתפיסת דיבור היא נראית.
יחד עם זאת, מחקרים שבדקו יכולת תפיסת אינפורמציה שפתית דרך הערוץ האודיטורי בלבד, דרך הערוץ הויזואלי בלבד ודרך הערוץ האודיטורי-ויזואלי בקרב לקויי שמיעה בעלי ירידות שמיעה חמורות-עמוקות הראו, כי השילוב של הערוץ האודיטורי-ויזואלי שיפר את יכולת התפיסה של הנבדקים לאין שיעור (כלומר, סכום התוצאות של הערוץ האודיטורי בנפרד והערוץ הויזואלי בנפרד היה קטן יותר מהתוצאות של הערוץ האודיטורי-ויזואלי).
המסקנה, אם כך, מאוד ברורה - על-מנת לאפשר לאדם לקוי שמיעה לשמוע טוב יותר, לא מספיק להתאים לו אביזר שמיעתי שישפר אצלו את איכות השמיעה. עלינו לאפשר לו גם תנאים ראייתיים טובים יותר: תיקון לקות ראיה על-ידי משקפיים מתאימים (במידת הצורך), זווית צפייה נוחה (לדבר מול האדם לקויי השמיעה ולא מאחוריו או מצדדיו), תאורה מספיקה (אך לא מסנוורת), מרחק סביר מהדובר (לא יותר מ-2-3 מטר) והימנעות מ"רעש אופטי" - כל מיני גירויים ויזואליים שעשויים להסיח את דעתו של המאזין מפני הדובר.
