אנחנו, הדור השני של ניצולי השואה, למדנו לחיות במשפחות קטנות, סבא וסבתא לא היו, היתה איזו דודה בודדת, או דוד בודד, ואת בני הדודים ניתן היה לספור על כף יד אחת.
לי היה בן דוד אחד, לוי יצחק היה שמו, יצחקה'לה קראנו לו. אמא שלי (תבדל"א) ואמא שלו (ז"ל) - אחיות. הוא היה בשנה קטן ממני, הוא גר בחיפה ואנחנו גרנו בקריות.
את חופשות הקיץ בילינו ביחד, אחד הנושאים שנחרת בזיכרוני מאותה תקופה הן העליות הרגליות בשבתות, במדרגות החמורים מפינת בלפור/ארלזורוב בהדר הכרמל - עד מרכז הכרמל ובחזרה. בימי החול היינו עולים בכרמלית ויורדים ברגל.
חלפו השנים, למדנו יחדיו בטכניון - וכשסיימנו, להפתעת כולנו הוא הלך לעבוד דווקא ברפא"ל שנראה אז מקום הסתדרותי להפליא - ולא התאים בכלל לאופי הטמפרמנטי שלו.
הוא לא הרבה לדבר, אך ידענו שהוא מאד מצליח שם, ידענו שהוא מאוד מאוד נהנה בעבודה ומוערך שם.
ביום ראשון, בהלוויה הענקית, שמענו קצת מראש חטיבת הטילים של רפא"ל, על סגנו שהלך, איציק אינבינדר.
מסתבר שיצחקה'לה הגיע לרפא"ל בדיוק בימים בהם היא יצאה מהחממה של גוף ממלכתי והיתה זקוקה לאנשים עם ראייה מערכתית עסקית רחבה, עם מעוף, עם סחבקיות, עם אופטימיות טבעית, עם מקוריות מחשבתית, וממולחות מסחרית. ובדיוק אז כשנוצר הצורך, הפך לאיטו המהנדס איציק אינבינדר למנהל עסקי מוביל בחטיבה, והשפיע באופן מכריע על מראה דור העתיד של מוצריה ועל יכולת שילוב מוצריה בארץ ובעולם, ובכך תרם באופן ייחודי ובולט להצלחתה המסחרית של רפא"ל, ולביטחונה של מדינת ישראל.
באמצע דרכו האישית, ובאמצע הדרך מהכרמל לקריות - בהליכת השבת, ממש כמו לפני ארבעים שנה במדרגות החמורים, אך הפעם ההליכה הסתיימה באסון, רכב שנסע בכיוון הנגדי לקח אותו לעולם ועד.
במשך שנים לא התקרבה אלינו הסטטיסטיקה של תאונות הדרכים זו תמיד היה צרתם של אחרים, לפני כמה חודשים נהרג לי חבר כאשר חצה כביש ברמת השרון, ועכשיו יצחקה'לה, אשר כל עתידו היה עוד לפניו, הלך סתם, ממש סתם.
חייבים להפסיק את ההרג החינמי הזה.
למיגון שדרות אחראית הממשלה, ואת הטילים לשדרות יורים שונאינו. גם למיגון הכבישים ולבטיחותם אחראית הממשלה, אך מי שיורה כאן את טילי ההרג אלה אנחנו, אנחנו במו ידינו הורגים אנשים טובים וצעירים - סתם כך, בחוסר תשומת לב, בנהיגה כאשר לא כל חושינו בריאים ומחודדים ובחוסר התאמה של אופי הנהיגה והמהירות - לתנאי הדרך.
בואו לא נמתין שהאסון יחצה את סף ביתנו, בואו ננהג אחרת.
