בדיונים של הימים האחרונים על "הגמשת ה'קריטריונים'" לשחרור רוצחים, בלטה השתיקה הרועמת של אבירי "שלטון החוק" וההגנה על מעמדה של הרשות השופטת. לפתע, חוק-העונשין, על עונשי החובה הקבועים בו, אינו ראוי להגנה. אינני מדברת, חלילה, על הכנסת, שחוקיה כבר מזמן אינם מיושמים, אלא על בתי-המשפט, שפסיקתם נמחקת בהרמת-יד של שרים.
העובדה שהעבירות הופנו כלפי הקרבנות דווקא בגלל יהדותם וישראליותם, היתה חייבת לגרור יחס מחמיר במיוחד אליהן, כפוגעות לא רק בערך של חיי-אדם, אלא גם בבטחונה ובקיומה של מדינת-ישראל. במקום זה, התרגלנו להעדפתם של הפוגעים באותם קרבנות, שקיבלה אישור של "תקינות פוליטית" מצד אותם אבירים.
שהרי מי שביצע בקרבנות עבירות מן הקשות ביותר בספר החוקים שלנו זוכה בעידודם לעונש מקוצר, למנוחה קצרה בבתי-הכלא שלנו. משם הוא חוזר מחוזק ונמרץ להמשך פעולות-הרצח שלו.
אלא שלרשימת "קריטריונים" כביכול - כאילו מדובר בגישה מדעית או משפטית, ולא בהתבזוּת חסרת היגיון מדיני או תועלת מעשית - נוספו הפעם קרבנות חדשים: "משתפי-הפעולה" עם ישראל. הכללתם ברשימה החדשה, כלאחר-יד, ללא כל התייחסות מיוחדת, יוצרת את הרושם, ש"משתפי הפעולה" אינם קרבנות חפים מפשע של טרוריסטים, אלא קרבנות של הבחירה האומללה וה"בלתי-מוסרית" שלהם עצמם "לשתף-פעולה" עם מדינת ישראל.
האמת היא כמובן שונה: קרבנות אלה הם בעלי-ברית שלנו. הם אלה שסייעו ומסייעים למדינה במלחמה היומיומית שלה באוייבים, שבמקרה הטוב מותירים לנו הישראלים ברירת הישרדות כמוסלמים בלבד. ישראל חייבת להגן על בעלי-ברית אלה, הן מטעמים מוסריים והן מטעמים תועלתנים. הם צריכים להיות בטוחים שלא נפקיר אותם.
אבל בשיח הציבורי מאמצים ללא היסוס ובאופן גורף את הסמנטיקה של אוייבינו. על-פי משנתם יש כאן "שיתוף-פעולה", ובהקשר השלילי ביותר. כלומר, נותנים לנו להבין שמדובר למעשה בבוגדים. כאן פתאום פוסקים להיות רלוונטים היחסיות וטשטוש הערכים של נאמני ה"תקינות הפוליטית". אין עוד התפלספות בעזרת טענות שמי שבעינינו הוא "משתף-פעולה" חיובי עם הצד הישראלי נתפס כבוגד בעיני הצד הערבי. ם אין מתירים לנו לגרוס באותה מטבע את ההפך, כי מוצדק שאנו הישראלים נראה כבוגדים את "משתפי-הפעולה" שבינינו עם האוייבים הערבים.
אבירי הצדק בוודאי אינם גורסים שמגיע ל"משתפי הפעולה" עם הערבים אותו יחס מאיתנו, שהחמאס ואש"ף מעניקים ל"משתפי הפעולה" עם ישראל. בעיני התומכים בשחרור רוצחים של "משתפי-פעולה" ערבים, מדינת ישראל אינה ראויה לסיוע, ולכן אין מדובר בשיתוף-פעולה טוב וחיוני, אלא באנשים שחייהם הפקר. לכל היותר מדובר כאן בעניין ערבי פנימי, שישראל אינה אמורה להתערב בו.
מדינת-ישראל אינה משופעת בידידים ובתומכים. אנו זקוקים לכל מי שמוכן לסייע לנו, גם אם מניעיו אינם בהכרח אידיאולוגיים. הרי כידוע גם לא כל המסייעים לטרור הערבי בארץ ובעולם מונָעים ממניעים "טהורים". שמה של ישראל כנאמנה לבעלי-בריתה אינו הולך לפניה. די אם נזכיר בהקשר זה את הפניית העורף שלנו לנוצרים בדרום לבנון. אבל הקלת-הראש שלנו בעניין רציחתם של המסייעים לנו היא ירידה לשפל מוסרי נוסף.