לדברי מקטרגינו שאנו המרצים איננו שובתים "מזי רעב", יש לענות שהעלית האינטלקטואלית של מדינה אינה אמורה להיות "מזת רעב". המדינה עצמה אמורה להיות מעוניינת באי שחיקת שכר המרצים. לכן מטרותיה של שביתת המרצים מוצדקות כשלעצמן. גם נרשמות לה כבר תוצאות חיוביות, אם כי בלתי-צפויות: נשיא אוניברסיטת ת"א, פרופ' גליל, השכיל להבין שהיושרה והחזון האקדמי המתבקשים מתפקידו עולים לאין שיעור על הקולגיאליות המפוקפקת הנדרשת ממנו כלפי הגוף הדינוזאורי המדשדש הנקרא ור"ה (ועד ראשי האוניברסיטאות). צעדו הנחרץ במשיכת האוניברסיטה שלו מן העתירה להשבת המרצים לעבודה בצעדי שיטור, הפיח בבת-אחת באוניברסיטה זו ניצוץ של אופטימיות, לכידות, גאווה ותקוה, שהיו חסרות לה כל-כך, ואשר מקרינות גם מחוצה לה.
אבל כעת כבר ברור לכולם שהשביתה, שהתחילה בזחיחות דעת מופלגת של מנהיגיה, לא תשיג אפילו קרוב למה שהוגדר על ידיהם כ"ייהרג ובל יעבור". כבר היום הם מרגישים "על הברכיים" (ציטוט מדברי יו"ר סגל הטכניון, "ישראל היום", אתמול). למצב זה כמה סיבות, שכאן אתעכב על העיקרית שבהן: כמו הסינדרום ההיסטורי של גנרלים המתכוננים למלחמה הקודמת, אף ה"גנרלים" כאן התכוננו לשביתת המרצים הארוכה הקודמת.
ואכן, שמה של השביתה המפוארת מ-1994, שארכה 70 יום, הביסה את רבין ופרס, והביאה לתוספת שכר למרצים בשיעור של 100% - נישא כמודל, במפורש, בפי מנהיגי השביתה הנוכחית. אלא שהבדלים בסיסיים, שניתן היה בקלות להכיר בהם מראש, נשכחו:
א. לפני שביתת 1994 לא היתה שום "שביתת 1994", שנסתיימה בהענקת פטורים גורפת לסטודנטים עבור קורסים שלא למדו ולא נבחנו עליהם. טרם נוצק מטבע ה"נזקים האקדמיים ההפיכים", שכיום כולם סוחרים בו. באקדח קפצונים ניתן לאיים רק פעם אחת.
ב. לצאת לשביתה על תוספת של 20% (כך זה התחיל הפעם) - זה לא כמו על 100%.
ג. אם בזמן השביתה הציבור הניזוק ממנה ישירות, קרי הסטודנטים, מפגין בקמפוסים, חוסם כבישים, ומניף שלטים נגד המרצים: "רוצים ללמוד" - כן, כך היה ב-94! - זה אחרת מהמצב הנוכחי בו יש ברית אופוריה מוזרה בין המרצים והסטודנטים.
ד. לפי נתון רשמי של הפקולטה להנדסה באוניברסיטת בן-גוריון, כ-40% מהקורסים נלמדים בזמן השביתה (ע"י מרצים מן החוץ וסגל זוטר). מצב זה, שהתגלותו הציבורית מביכה את המרצים, לא היה ב-1994 וממדיו התפתחו מאז. צא ולמד: סטודנט לא יכול להיות 60% נעדר ביום נתון. בקמפוסים יש גם פעילויות נוספות כגון קשר עם הקהילה וכנסים. התוצאה הסופית היא שבזמן השביתה היום הקמפוסים שוקקי חיים, ובאוניברסיטאות במרכז הארץ קשה מאד למצוא מקום חנייה.
ה. ולבסוף: המדינה השתנתה. הביטוי "לא יעלה על הדעת" כל כך שחוק, אך באמת, מי היה מעלה על הדעת בתשנ"ד שעיר ישראלית תהיה מותקפת שנים ברקטות ללא תגובה ותרופה? שחייל צה"ל יופקר במשך שעות שותת דם עד מותו בידי פלשתינים? מי היה מאמין שבמלחמה יהיה העורף נטוש לדאוג לעצמו? מי היה מאמין שנגד ראש ממשלה מכהן תתנהלנה כמה חקירות פליליות במקביל? ששביתת מורים על-יסודיים תתמשך חודשים באדישות ממשלתית? ש... היום כשכולנו מאמינים, האיום הלא-מוגדר כשלעצמו של "ביטול הסמסטר" נראה איכשהו קטן עלינו.
