"אל תאמינו לגרמנים. עשו הכל כדי להגיע אלינו. יש אקציות" - אזהרה בנוסח זה כלולה במכתב שנשלח במאי 1943 מגטו סאנוק בפולין לראשי הקהילה היהודית בלוזאן שבשווייץ.
למרות הצנזורה החמורה שהפעילו הגרמנים על מכתבי היהודים, שנשלחו מארצות הכיבוש הנאצי, הגיע מכתב זה לייעדו, בלא שנמחקה ממנו האזהרה ובלא שנתפס כותבו. הוא חי עד עצם היום הזה.
המכתב יוצא הדופן נתגלגל לידיו של חוקר השואה הישראלי, ארי בנדלר, במסגרת מחקר מיוחד שערך במרוצת השנים האחרונות על הדואר היהודי במחנות הכפייה וההשמדה הנאציים. ממצאיו של בנדלר יוצגו, לראשונה, בפומבי, בתערוכה בינלאומית של אספני מעטפות בנושאים שונים, שתתקיים בשלהי החודש הזה (ינואר) בירושלים.
שעות "ביקור"
במחקרו הממושך העלה בנדלר, כי השלטונות הנאציים נהגו להפעיל צנזורה מיוחדת על הדואר היהודי שנשלח מן הגטאות, ממחנות הכפייה וההשמדה. נוהל משלוח המכתבים - בשנים 1941 עד 1944 – היה מסורבל למדי וגרם כאב-ראש לא קטן לגרמנים. לצורך כך הם נהגו, לא אחת, להסתייע בעובדים "נאמנים" יהודיים, שזכו למעמד מיוחד בתוקף תפקידם, ושהיו אחראים ל"כשרות" המכתבים הנשלחים. אם ביקש אסיר יהודי מהגטו, או מאחד המחנות, לשלוח מכתב - הוא צוייד בדף נייר לבן, בעל שורות רחבות, שעליו התנוסס שם הגטו או המחנה. למכתב צורפה מעטפה לבנה ועליה צויינו, פרט לפרטי השולח, גם ימי ושעות ה"ביקור" במחנה (מי שהגיע לשם לא זכה עוד לצאת) והוראות מפורשות, האוסרות על המבקרים להביא עמם מזון.
כל מכתב צריך היה להיחתם, בצורה ברורה, על-ידי השולח. אם, מסיבה כלשהי, לא יכול היה הוא עצמו לכתוב - נקבעה הוראה מפורשת כי כותב המכתב בשמו צריך לציין אף הוא את פרטיו האישיים.
בנדלר העלה, כי כותבי המכתבים נהגו, כמעט בכל המקרים, לנצל את דף הנייר עד תום. הדף הוכנס למעטפה פתוחה ונמסר לאחראי על הביתן (או הגטו). בדרך כלל היה זה יהודי. עליו הוטל לבדוק אם לא הדליף הכותב סוד, או רמז כלשהו, שאינו לרוחם של השלטונות.
לצורך בדיקת המכתבים הוסרו, במקרים רבים, ממעטפותיהם הבולים שהודבקו עליהן, שמא הסתתר מאחוריהן צופן כלשהו. לאחר מכן הוטבעה, במקום שממנו הוסר הבול, חותמת ה"יודנראט" של המחנה או הגטו, ששימשה תחליף לבול ועדות לכך כי התשלום עבור המשלוח אכן בוצע. לצורך הצנזורה על המכתבים אף הסתייעו הבודקים בנוזל כימי מיוחד, שנועד לחשוף סימני-צופן אפשריים.
מעטפות כחולות
עד שנת 1941 התירו הגרמנים כתיבת מכתבים ביידיש. לאחר מכן הותרה הכתיבה בשפה הגרמנית בלבד, ומי שלא ידע לכתוב בשפה זו - יכול היה להסתייע בחבר ששלט בה, כשהאחרון נצטווה לציין את פרטיו האישיים על גבי המכתב.
מכתבים פנים-ארציים היו מגיעים ליעדם תוך ימים ספורים, ואילו דואר בינלאומי עשה, לעיתים, את דרכו במשך חודשים אחדים. אחת הסיבות העיקריות להשתהות היתה העובדה כי המכתבים לארצות-חוץ נשלחו למרכזי-איסוף בברלין ובווינה, ושם עברו ביקורת נוספת, לפני שנשלחו ליעדם. למרות הצנזורה הקפדנית, גילה בנדלר כי היו מכתבים שהצליחו להסתנן החוצה ולהגיע לייעדם, בלא שעינם של האחראים הבחינה בהם.
אחד המכתבים עקף את הנימה האופטימית שהיתה חייבת לאפיין את תוכנו: כותבו, אסיר מחנה אושוויץ, ציין, במפורש, כי הוא אינו חש בטוב; במכתב אחר, ממחנה טרזנשטאט, קבל הכותב בפני בן-משפחתו על כי לא קיבל, זה זמן רב, מכתבים ממנו, והפר בכך איסור מפורש של שלטונות המחנה.
מספרם של המכתבים שהכילו סודות ושהגיעו בכל זאת לייעדם, היה ככל הנראה זעום מאוד. רובם, מכל מקום, נכתבו בידי יהודים, בעלי תפקידים מיוחדים ב"יודנראט", שזכו לאמונם של הגרמנים. מכתבים כאלה הוכנסו, בדרך כלל, למעטפות כחולות, שהופקדו במיוחד בידי היהודים ה"נאמנים", כפריווילגיה מיוחדת שניתנה להם. גם מעטפות אלה עברו, אמנם, צנזורה - אולם, פחות קפדנית, ובשל כך הצליחו, ככל הנראה, אחדות מהן להגיע לייעדן באין מפריע.
בידיו של בנדלר מצויים מאות מכתבים כאלה, שחמקו מידי מכונת הצנזורה הנאצית המשוכללת. הם הגיעו לידיו בדרכים-לא-דרכים, מכל העולם, בעמל של שנים. האופייניים שבהם יוצגו, כאמור, לראשונה, בתערוכה הבינלאומית של אספני-מעטפות, ועם הצגתן תיחשף, מן הסתם, עוד פרשה היסטורית עלומה מתקופת השואה.
