מזה זמן, ידוע כי רקמת השומן לא מסיימת את תפקידה רק באגירת שומן לצרכי אנרגיה, אלא נמצא כי יש לה גם תפקידים אנדוקריניים ומטבוליים חיוניים.
תאי השומן מפרישים הורמון הנקרא לפטין אשר לו, כמו לשאר פקטורים רבים אחרים בגוף, יש תפקיד פיזיולוגי חשוב בעידוד תחושות שובע. מכאן, הורמון זה מעודד את תהליך ההרזיה.
בנוסף, נמצא כי לפטין קשור בתהליכים מטבולים ופיזיולוגיים רבים אחרים מלבד מנגנון השובע. להורמון לפטין ידועים 5 רצפטורים ממברנליים, הממוקמים על-פני התא. את הרצפטורים נמצא על-פני תאי: היפותלמוס, כבד, שרירי שלד, תאים אנדותליאלים, מקרופאגים, תאי T והלבלב.
לאחר הפרשת הורמון הלפטין מתאי השומן לזרם הדם, מסוגל הוא לעבור את "מחסום דם מוח" (ה-BBB) להיקשר לרצפטורים בהיפותלמוס ולגרום להגברת תחושת השובע, לדיכוי תחושת הרעב ולהגברת תהליך התרמוגנזה.
התוצאה הסופית היא הקטנת צריכת המזון במשך היום וירידה במשקל. אפשר לשייך את הלפטין למנגנון שובע בטווח הארוך. לעומתו, המנגנון הקצר כולל חומרים המופרשים אל זרם הדם או חומרים שרמתם בדם משתנה מייד לאחר האכילה, כגון: CCK, שינויים ברמות הגלוקוז, שינויים ברמת חומצות אמינו וכדומה, כך שהמוח מקבל אינפורמציה על המצב בדם ועל שאר הרקמות.
לפטין לא מופרש מיד לאחר ארוחה, אלא עוברות מספר שעות עד שרמות הלפטין עולות בצורה משמעותית, לכן הוא משתייך למנגנון בקרת השובע בטווח הארוך. נשאלת השאלה האם מתן לפטין הוא הפתרון הרפואי המתאים לטיפול בהשמנה?
ובכן, בשנת 1994, כשזיהו את הגן, אכן חשבו כך. מאוחר יותר הבינו כי השמחה היתה מוקדמת וזאת משום שרוב השמנים מפתחים תנגודת ללפטין. לאדם שמן קיימת רקמת שומן גדולה יותר, ולכן רמת הלפטין בדמו גבוהה יותר. למרות הרמה הגבוהה של הלפטין, תחושת השובע אינה ממהרת לבוא, זאת כי התאים המגיבים להורמון הלפטין מגלים תנגודת ולכן לא משתפים פעולה.
האם פעילות גופנית משפיעה על רמות לפטין? שאלה זו נבדקה במחקרים רבים ובמצבי אימון שונים, אך כעת אנו נדון רק בהשפעתה של פעילות גופנית אירובית (רכיבת אופניים או ריצה) על רמות הלפטין בדם למשך זמן אימון קצר או אימון ארוך.
מסתבר, שככל שאדם מאומן יותר, כך גם גדלה הרגישות להורמון הלפטין ורמתו בדם יורדת. עיסוק מתמיד בפעילות גופנית מגדילה את הסיכוי לצמצם אחוזי שומן, ומכאן חלה ירידה ברמות הלפטין. הרי ככל שרקמת השומן קטנה יותר בגוף, כך היא מפרישה פחות לפטין. מסתבר כי תקופה קצרה של אימונים (מספר שבועות) לא מביאה לשינויים משמעותיים ברמות הלפטין במנוחה, ואילו תקופת אימונים כרונית (מעל 12 שבועות) מגדילה יותר את הסיכוי לצמצם אחוזי שומן ומכאן לגרום לירידה ברמות הלפטין במנוחה.
בדקו בעיקר ענפי ספורט של ריצה ואופניים. אימון ארוך הוגדר כאימון של שעה וחצי ומעלה. אימון קצר הוגדר כאימון של עד שעה, או אימון בו סך-הכל ההוצאה קלורית היתה עד 800 קק"ל. מספר עבודות הראו שבמאמץ ארוך, מעל שעה וחצי, נמצאה ירידה ברמת הלפטין מייד לאחר האימון עד מספר שעות אחר-כך (ירידה של 35%-30% בהשוואה לרמה הבזאלית).
ההסבר הפיזיולוגי למנגנון מוסבר על-ידי פעילות אנדוקרינית המתרחשת בזמן האימון. במהלך הפעילות יורדת רמת האינסולין בדם ואילו עולה רמתם של הורמונים קטכולאמינים (אדרנלין ונוראדרנלין). מסתבר כי אינסולין קשור, בין היתר, בהגברת הייצור של הורמון הלפטין ואילו קטכולאמינים יוצרים דיכוי בייצור הלפטין. מאחר ומאמץ ממושך גורם לדיכוי האינסולין ובמקביל מביא לעלייה בקטכולאמינים, הרי ששילוב בין שניהם מביא לדיכוי הפרשת הלפטין מרקמת השומן.
זה אולי יכול להסביר, בין היתר, מדוע לא פעם חש הספורטאי רעב גדול לאחר אימון ממושך. רעב אשר עלול להביא לצריכה קלורית גבוהה הרבה מעבר לזו שבוזבזה באימון. פעילות של עד שעה בלבד, או פעילות שאינה עוברת את ה-800 קק"ל, לא מביאה לשינויים משמעותיים ברמת הלפטין (כלומר לא מביאה להשפעה מעכבת משמעותית).
תופעה זו עשויה לעורר את השאלה האם אימון ממושך בכלל מתאים לתהליך הרזיה? האם אימון ממושך לא מפריע לתהליך ההרזיה בגלל אותה הגברה של רעב וקושי לשלוט בכמויות המזון הנצרכות? מממצאים אלו עולה, כי יש לשקול ולחקור עוד פעמים נוספות: האם אימון של שעה וחצי או יותר אינו מומלץ לתהליכי הרזיה מחשש לאיבוד השליטה על מאזן קלורי תזונתי, בשעות שלאחר האימון.
