המשורר שהגיע לכאן מן החלל לחניית ביניים

יש שם בית בלי גן,עם המון מדרגות שם מתחת לפני הקרקע. קוראים לו מקלט מפני כל הפגיעות שם אישן לי שינה מתוקה. (מתוך: ילדות במאה העשרים, עמ' 14) כך כותב המשורר עמוס מלר. אני מדגיש: המשורר עמוס מלר. בעיניי זו חוויה מתקנת לקרוא היום משיריו של עמוס מלר, ולחזור על הצירוף "המשורר עמוס מלר". כאן הוא מייחל להיות מתחת לפני הקרקע, לחפש לו מקלט מפני כל הפגיעות, ושם עמוס המשורר מבקש לישון שינה מתוקה. קשה לנו לומר את המילים: עכשיו הוא ישן שינה מתוקה, עכשיו הוא חסין מפני הפגיעות, שכל כך היה רגיש להן. כל מי שהכיר את עמוס ידע שהפצע שלו היה ההתעלמות ממנו כמשורר. הוא ידע שזכה להכרה כמוסיקאי, וקשה היה לו שהקהיליה הספרותית לא פרגנה לו: היא הסכימה לתת לו את התיוג "מוסיקאי", אך בחרה להתעלם מיצירתו הספרותית הפורה והענפה. חכמינו אמרו: אין עושים נפשות לצדיקים, דבריהם הם זכרונם. ואנו נומר היום: אין עושים נפשות למשוררים, שיריהם הם זכרונם. הגיעה השעה לומר כמה מילים על עמוס המשורר. עמוס ביטא בשיריו כיסופים ומשאלות. השירה שלו היא שירה של חלומות. בעיניו השירה היא היכולת להתרומם מן המציאות אל מחוז המשאלות האבודות: רציתי מאוד לטפס בסולם/ ביקשתי היות הכי בעולם/ חלמתי תמיד על פרח וים/ חשבתי אולי אני טוב מכולם/ ולעתים כך לבד שקעתי דומם/ ולעצמי רק שחתי, שוב להד"ם. (ילדות במאה העשרים, עמ' 15). השיר הזה מבטא את הפנטזיה ואת ההתפכחות שבאה בעקבותיה. במחוז המשאלות האבודות, המשאלות מגיעות אל קו הגמר, ושם כתוב: לא היו דברים מעולם. סיפור אישי קטן: שבוע בדיוק לפני מותו של עמוס פגשתי אותו בהלוויה של גילה אוריאל, והוא הביע בפניי משאלת לב להצטרף כחבר ועד לאגודת הסופרים העברים. הוא ביקש שאם אבחר לכהונה שנייה כיושב-ראש, הוא מעוניין להיות יו"ר הוועדה לקשרי חוץ. השיחה התקיימה בבית הקברות. הבטחתי לו זאת, ולא ידעתי שבאותה שעה ששוחחנו עמד מלאך הקברים מאחוריו וידע במבטו האירוני שמשאלה זו של עמוס לא תתגשם. אין זה מקרה שאחד מספריו קרוי "משאלות שאין להן משיב" (הוצאת טרקלין, 1976). כאן בעולם של משאלות שאינן מתגשמות, חש הדובר השירי שבהלכו הוא רומס את כל משאלותיו ואת כל חלומותיו. השיר נושא את השם "בהלכך, רמסת". וכך הוא כותב: "לובן הקירות נחרת בשחור שערותיי/ ועשר אצבעות מגששות מקום משכב שנתכן העמוקה בנות./ כל מבט בצל תקווה של הנשאר משיב פניי ריקם/ כמו תחתיי הפשירו כל השלגונים. /עומד אני קפוא על מקומי, בין לובן הקירות./ יבשו מעיינותיי". (מתוך "משאלות שאין להן משיב, עמ' 10). באינטואיציה חריפה ואכזרית חש הדובר השירי שפניו תמיד יושבו ריקם, עד שייבשו כל מעיינותיו. הוא נותר קפוא על מקומו, הוא נותר עם לובן קירות שמזכיר את צבעו של הקץ, את לובן התכריכים והמוות. וכשאנו בוחנים היום שנה לאחר מותו את עמוס המשורר מעניין תמיד לבחון את הדו שיח המתמיד שבין המוסיקאי שבו והמשורר שבו. עמוס מתכתב בשיריו לא פעם עם המוסיקאים שהעריץ. אהבתו לשוברט הייתה מן המפורסמות והוא גם יזם את השוברטיאדה. באחד משיריו הוא מנהל דו-שיח עם שוברט, אך באופן חבוי זהו דיאלוג פנימי של עמוס עם המוסיקאי שבתוכו. השיר נקרא "תפילה על תפילה לשוברט": חשתי בקצות לילותיך/ עוד שורת הלחנה בשעות הקטנות./ שלהבת תמיד מניעה בגופך בעת תפילותיך/ כלי הנגינה ואלה אשר נושאים צלילים משלך/ כמו המשקים ערוגות הפרחים/ בלעדיך יבש גבעולם, נמוג צלילם./ בשש התפילות של המיסה בסול/ הייתי עמך, ראיתי אותך שמימי, אלוהי/ עיניך נעצמו בתפילה לשלום האדם./ שרביט המנצחים פסק מתנועה/ אין מקום למילים לאחר הצלילים". (מתוך "בין טיפות הגשם", עמ' 18). עמוס מלר שידע את המילים, ידע גם את השפה ללא מילים, שפת המוזיקה. והוא ידע ששפת הצלילים כלל אנושית היא. והיא מחברת את בני האדם ביקום כולו. הוא ידע אל נכון ש"אין מקום למילים לאחר הצלילים". ועמוס ככותב שירה חי את הסתירה הזאת של מוסיקאי הנזקק לפעמים למילים, למרות שהוא יודע ששפת הצלילים אדירה היא, ובמקום שנשמעים הצלילים אין מקום למילים. מי שקורא את כלל שיריו של עמוס בכל ספריו מגלה שלעמוס הייתה תפיסה פואטית רחבת היקף על תפקידו כמשורר. לא ניתן בסקירה קצרה להביא את תפיסתו הארס פואטית על מעמד המשורר. הוא רואה את המשורר כאיש שבא מפלנטה אחרת, מעין דמותו של הנסיך הקטן שבא לביקור בעולמנו. הדובר השירי כותב את שיריו, כשהוא באופן עקבי ותמידי נוסע כל הזמן. המשורר הוא נוסע בזמן בין תקופות ובין מרחבים. עמוס ראה עצמו כמין נוסע סמוי בעולמנו המטייל בין הזמנים ובין המקומות כדי לדווח מתוך התרחשות. השהות שלו בתוכנו הייתה בעיניו "חניית ביניים", וכשתם זמן החנייה שלו כאן, הוא נסע מכאן לכוכב אחר. כך הוא כותב בשירו "חניית ביניים": המציאות היא חניית ביניים במשא ארוך ומתמשך של חלומות. כל גופנו הנישא על גלגלי המסילות או החבוי בירכתי ספינה שבוי בחיק חוקים המתנתקים מזמן וממקום. ממלכת החלל שלחתני אל אינסוף מרחבים בם אופק עכשווי אינו קיים, כמו משתנה תדיר נע גופי במסלולים הארוכים של האורות והצללים. כתמים שחורים ובהירים רואות עיניי מפליג אני בעת ובעונה אחת אל הגבוהות בצמרות חלומותיי אל תחילתו של העבר כזיכרון מבראשית. המציאות היא חניית ביניים במשא ארוך ומתמשך של חלומות. ואולי החלומות המתמשכים הם הם המציאות. (מתוך: בתנועה מתמדת, עמ' 7) ככל שחייו חלפו חש עמוס מלר שתקוותיו אובדות ואין סיכוי שמשאלותיו יתגשמו. מן השירים מצטיירת דמות של גיבור טראגי העומד בסוף חייו ליד שוקת חייו השבורה. הוא חש בשיריו שהוא קרב אל קו הגמר ואין לו דבר משלו. בשפתו שלו הוא אומר: הכול כאן ניתן בהשאלה בלבד, ואין לך כלום משלך באמת. מתברר שהעולם הוא עולם של קניינים מדומים. וכך הוא כותב: נדמה לי כי אני בלי ספור כוחות היה נדמה לי כשהייתי נער, אגשים את כל החלומות נדמה לי גם שההולכים עמי שלובי הזרוע והנפש, הם לא ינטשו. נדמה היה לי לפעמים שכך דברים לא יתרחשו. נדמה היה לי ולך שהממון והרכוש הם חוסן לתמיד, פתע הם אינם, אבדו כמו צמיד. נדמה גם לי גם לך שהבנים והבנות יעשו רק כך. נדמה לשנינו, לכולנו שהדרך בה הלכנו חצובה היתה מראש. היום יודעים אנו שצמרות הברושים מכופפות ומרכינות ראשן בפני חיים ואבן. (מתוך: אבני ריחיים, עמ' 18). זה מזכיר לי סיפור עממי על אב ובניו. האב תמיד ידע לתת לזולת מכל מה שהיה לו, והדבר היה לצנינים בעיני בניו. הם כעסו שאביהם נותן לאחרים, כאילו הוא נותן משלהם, ובכל פעם התרעמו על אביהם שהוא עוזר לבני אדם אחרים. במותו הותיר האב לבניו שתי צוואות. הוא ביקש שיפתחו צוואה אחת מיד עם פטירתו וצוואה שנייה לאחר השבעה. כשפתחו את הצוואה הראשונה נכתב בה "אני מבקש לקבור אותי עם גרביים". לא הבינו הבנים את פשר הצוואה ושאלו את הרב. ענה להם שכל אדם נקבר בתכריכים בלבד ולא ניתן להיקבר גם עם גרביים. בלית ברירה נאלצו להסיר את הגרביים מרגליו. בתום השבעה פתחו את הצוואה השנייה, ושם היה כתוב: "בניי היקרים, תנו תמיד ממה שיש לכם. כשיוצאים מן העולם הזה, אפילו גרביים אי אפשר לקחת". הסיפור העממי מבטא בהומור את מה שעמוס מלר ביטא בשירו. את תחושת חוסר האונים של האדם מול החידלון, מול המוות. עמוס מלר יצא מן העולם ללא רכוש ככל האדם, והוא חש זאת בפיכחון נוקב. אך הוא הותיר לנו ירושה רוחנית, הוא הותיר לנו את שיריו. עמוס היה משורר, היום בקוראנו את כלל יצירתו אין לנו ספק בכך. ואם הוא מקשיב לנו מעבר לפרגוד, בוודאי הוא זוכה עכשיו לעילוי נשמה. ביום השנה אני כותב לעמוס המשורר: עמוס מלר יקירנו, יחסרו לנו השירים שלא תכתוב עוד.