את בנה, קלמן, ראתה מינה רובינשטיין בפעם האחרונה כשהיה תינוק קטן, עטוף בחיתולים. אך פעייתו הרכה של העולל, בן חצי השנה, הוסיפה ללוות אותה לאורך שנות הפרידה הארוכות.
כל אותה תקופה היא לא חדלה להאמין כי הוא יוחזר לה. בכל דרכי נדודיה, וגם לאחר עלותה לישראל, חיפשה אחריו בכל דרך אפשרית, עד שגילתה את עקבותיו אי-שם באוקראינה.
עתה לא נותר לה לאשה, היום בשנות השמונים שלה, אלא לקוות כי תוכל לשוב ולאמץ אל ליבה את הבן, אשר היה בינתיים לגבר קשיש, בשנות השבעים שלו.
ראשיתו של סיפור הפרידה בחודש דצמבר 1941, כאשר הקלגסים הנאצים נכנסו בשערי העיר האוקראינית לוצק. מינה, שהתגוררה בכפר קטן, סמוך לעיר זו, החליטה לברוח, עם שלושת ילדיה, אל היערות למשך אותו לילה. אולם, על מבצע בריחתה ריחף סימן-שאלה גדול, בדמותו של קלמן הקטן, שאך זה מלאו לו שישה חודשים.
יחס עויין.
ינה נותרה אובדת-עצות. לא נעלם ממנה הסיכון שהיה כרוך בטילטולו של העולל בין היערות. את המצב הצילה שכנתה של מינה, איכרה נוצריה-אוקראינית, חשוכת-ילדים. זו הפצירה באם האומללה להשאיר את התינוק, עד שתשוב, למחרת, מן היער - ומינה נעתרה לה.
אולם, מינה לא יכלה לחזור למחרת, שכן הכפר הוקף קלגסים גרמנים. היא שבה לשם מקץ שלוש שנים, לאחר שאוקראינה שוחררה מכיבושו של היטלר. אולם קלמן, שאמור היה אז להיות בן שלוש וחצי שנים, נעלם, וחיפושיה אחריו נתקלו ביחסם העויין של תושבי הכפר. יתר על כן: הם תבעו ממנה, במפגיע, לצאת את הכפר מייד, פן יבולע לה ולשני בניה.
המאמץ
מינה נמלטה על נפשה. אך בכך לא נסתיימה מסכת-תלאותיה. זמן קצר לאחר שעלתה לישראל נפטר בנה הבכור בבית-חולים. כל פניותיה לשגרירות הרוסית בארץ בעניין בנה הקטן, קלמן, העלו חרס.
המפנה הגדול חל לפני חודשים ספורים, כאשר משפחת-עולים הגיעה ארצה מרוסיה והתקשרה, בדחיפות, עם מינה רובינשטיין, המתגוררת ברעננה. "אנחנו מהעיר לוצק", סיפרו לאשה המופתעת. "נתבקשנו על-ידי תושב עיר זו, אוקראיני אדוק, להביא לידיעתך כי בנך, קלמן, אומץ על-ידיו ונמצא בביתו. אוקראיני זה לא היה אלא בעלה של אותה איכרה נוצריה, שהסתירה את תינוקה של מינה לפני 67 שנה, שעה שהיא נמלטה אל היערות מציפורני הנאצים.
מייד בהיוודע הדבר, הריצה מינה רובינשטיין מכתב, לפי הכתובת שקיבלה, ומאז היא מתכתבת, דרך קבע, עם בנה. בד-בבד היא פנתה לשגרירות הרוסית בארץ כדי שתסלול לה את הדרך לאחד את שני קצוות המשפחה.