ביום שבו אנשים בני גילך מתחילים למות, אתה מרגיש שמישהו מנסה לומר לך משהו, אבל לא בטוח שאתה מספיק חכם כדי לקלוט מה באמת קורה. כשזה קורה יום לפני יום הולדתך ה-55, וכשכמה ימים קודם לכן אדם אחר מסביבתך חוטף התקף לב, גם אם הוא כבר מתלוצץ עם רופאיו וקוראיו, אתה כבר צריך להיות בטוח שקו אדום, באיזשהו מקום ביקום, נחצה, וששום דבר שוב לא יהיה כשהיה.
אפשר להתווכח כמה "צעדים" של אדם-שמכיר-אדם צריך לעשות כדי לכסות את כל העולם. התפישה היותר מפורסמת גורסת שדי בשבעה צעדים כאלה. אבל רעננה, שפעם הייתה בשבילנו כל העולם (ומן הסתם עודנה כל העולם בשביל כמה אנשים שעדיין מתגוררים בה), ניתנת בוודאות לכיסוי בשני צעדים. כלומר, אם נמצא בה מישהו שלא מכיר את עוזי כהן, כי אז אין ספק שלפחות אחד ממכריו מכיר אותו היטב. כלומר הכיר. ובכל זאת, איכשהו נראה שעוזי כהן היה ונותר אחד האנשים היותר לא מוכרים ולא מובנים בציבוריות הישראלית.
הכל התחיל כשהיינו בני עשרים. פוליטיקאי בחיתולים, ממשפחת עולים, ששואף להיבחר לחברות במועצת הפועלים המקומית, פוגש עיתונאי בראשית דרכו שמרגיש בעלות על הקרקע ומתרגל את הכוח המשכר של המילה הכתובה, המודפסת והמופצת. לא התחלה טובה למערכת יחסים. יש בעוזי - כלומר, היה בו - משהו שגירה אותך ללעוג לו. הוא אף פעם לא הפסיק להרים להנחתות. העיתונאים באו, הלכו והתחלפו, והוא - כל פעם בתפקיד אחר - עדיין היה שם, משחק אחד נגד מאה, משגר לאוויר העולם את רעיונותיו הפנטסטיים, הפרובוקציות, והשאיפות שבמבט ראשון תמידנ"או מופרכות עד כדי גיחוך. העיתונאים אהבו להכות בו, אבל הוא, איכשהו, תמיד הצליח להשתמש בתנועתו של היריב לתועלתו.
אדם לא משכיל, לא עשיר, בעל ליקוי בשמיעה ובדיבור, בלי שורשים משפחתיים שמגיעים עד חזן, יערי ואגודת השומר. ועם תשוקת עשייה שיכולה להזיז הרים, אבל לא יכולה לעבור את מחסומי הפוליטיקה והתקשורת של שנות השבעים. מה נותר לו לעשות? עוזי כהן עשה משהו שאיש לא עשה לפניו: הוא השליך את עצמו כפתיון. אבל בתוך הפתיון הזה הוא טרח והסתיר מראש קרס משולש יעיל במיוחד. אתם תלעגו לי, אבל כדי שתוכלו לעשות זאת תפרסמו את רעיונותי. תבקרו אותי, אבל תציגו אותי ככתובת לאנשים פשוטים שמבקשים עזרה. תגדירו אותי כאיום על הדמוקרטיה, אבל בכך תגדילו את כוחי האלקטורלי.
עוזי כהן הצחיק, אבל צחק אחרון, כל הדרך אל הקלפי. בניגוד למאמרים המתלהמים נגדו, הוא ידע בדיוק מה הוא יודע ומה אינו יודע. מה הוא יכול ומה מוטב שיימנע מלעשות. הוא אמר שאינו חפץ בכסא בכנסת מפני שמחוץ לכנסת הוא יכול לשלוט בארבעים ח"כים. מהומה אדירה קמה למשמע המשפט הזה. עשרות מאמרים מלומדים שביכו את הדמוקרטיה הישראלית וניבאו אבדון למדינה. אבל מבחינתו של עוזי, זה לא היה יותר מתירוץ. עוד הרמה להנחתה. עוד פתיון. בסופו של דבר, הרי לא חשוב מה אומרים, חשוב מה עושים. עובדה: עוזי כהן יכול היה להיות חבר כנסת. הוא בחר לוותר על העמדה הזאת ונשאר ברעננה. כמה פוליטיקאים ישראלים ויתרו על כוח ולו פעם אחת בימי חייהם?
והנה הסוד שרק מעטים יודעים: בסופו של דבר, את כל התרגילים הפוליטיים שבהם השתתף, עשה עוזי רק כדי להבטיח ולשמר את עמדת העשייה שלו ברעננה. כדי, למשל, להקים שדרת פסלים מרהיבה לאורך הרחוב הלא סלול (אז) שהפריד בין רעננה הממוסדת לבין שכונת העולים שבה גדל, אותו רחוב שבו נפגע אביו מרכב חולף. ואפילו במעשה הזה ידע היכן בדיוק עובר גבול יכולותיו: הוא נמנע מלבחור את הפסלים ולהציב אותם בעצמו, והעביר את הסמכות לאדם מתאים. שוב חזר הניגון הישן של ויתור על כוח. התוצאה: תערוכה מושכלת, נכונה, שנבחרה בקפידה והוצבה בתבונה. ראשי ערים וסגני ראשי ערים אחרים, אנשים משכילים ממנו, חשבו שהם יכולים לבחור ולהציב פסלים בעצמם. והתוצאה מדברת בעד עצמה. באופן מרתק במיוחד, האיש שוויתר על כוח שוב ושוב, הצליח להסוות ולהסתיר את חולשתו באמצעות התגרויות מילוליות שהעלו מסך עשן בין התקשורת לבין המציאות.
והנה עוד סוד שרק מעטים יודעים: מודל החיקוי של עוזי כהן לא היה שמחה ארליך, או משה נסים, אתם עבד שנים רבות (הוא השתייך לצד הליברלי של הליכוד, עוד עובדה שלא ידועה לרבים). הוא חלם להיות כמו זאב גלר, איש מפא"י, ראש העיר השני, והאגדי, של העיר השכנה, כפר-סבא. גלר מת מהתקף לב בכסאו, במהלך ישיבה במשרדו בעירייה בשנת 1982, בהיותו בן 60. עוזי כהן היה באותה עת חבר צעיר במועצת העיר רעננה. האם אפשר ללמוד מזה משהו? רק שאנשים אמיתיים עושים את מלאכת החיים בדרכם שלהם. מההתחלה ועד לסוף.
