כעת נוכל להבין טוב יותר מדוע נקט הקב"ה בדרך זו של דיבור אחד הכולל פרטים רבים ואף הפוכים לכאורה. במצוות עשה אדם נדרש לעשות; 'עשה טוב' ובכך תמשיך על עצמך ועל העולם כולו את האור אין סוף, ותתחבר לקדושה. מצוות לא תעשה, עניינן הוא רק 'סור מרע' ולכאורה אין בהן שום מסר חיובי. רק להזהר שלא נתרחק מהקב"'ה חלילה. ככה זה בהשקפה ראשונה במבט מלמטה, בראיה אנושית. אבל מכיוון שנאמרו בדיבור אחד, הכרח לומר שיש בהן גם חיוב, שעל-ידי סור מרע מתחברים לקדושה לפחות כמו על-ידי עשה טוב. ההבדל ביניהן הוא רק בפעולה או בחוסר הפעולה הנדרשת. על דרך שחז"ל אומרים: ישב ולא עבר עברה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מצווה.
כל המצוות מקורן ברצון העליון ותכליתן היא להשכין את אור ה' בעולם הזה ובכל העולמות. מצד זה, קל להבין מדוע באו בדבור אחד. ההתחלקות למצוות עשה ולא תעשה, היא רק לפי מגבלות האדם שיכול לעשות רק מה שהוא יכול, ובגדרי הבנתו והשגתו. במצוות עשה, נענה האדם לציווי העליון וממשיך למטה את האור האלוקי ככל יכולתו, אבל כאמור, יכולת זו היא מוגבלת ואף משתנה מאדם לאדם. לעומת זאת במצוות לא תעשה אין את אותה הגבלה. בהימנעות ממעשה שלילי, האדם הפשוט ביותר עשוי להגיע לגבהים בל ישוערו ולהמשיך לעולם אורות נעלים ביותר. שכן לצורך הימנעות כזאת, לא נדרשות ממנו שנות לימוד רבות או הבנה מיוחדת בחכמת התורה. אפילו לא יכולת שכלית נעלה. נדרש ממנו רק להמנע ממעשה שלילי. את זה יכול לעשות כל אדם, ואפילו אם אינו תלמיד חכם גדול, הוא עשוי להגיע למדרגה נעלית בקדושה. כי בהימנעות כזאת, הוא כביכול נותן לקב"ה כבוד שאינו יכול לתת אפילו במעשה הנעלה ביותר.
מן האמור עד כאן, ניתן להסיק מסקנות מעניינות ואולי מעט לא שיגרתיות; כאמור, שורשן של כל המצוות הוא ברצון העליון ובקיום המצוות מתחברים לשורשן העליון, אבל שורש מצוות לא תעשה הוא גבוה יותר משורש מצוות עשה. שעל כן, עקב מגבלותיו המובנות של האדם, לא ניתן להגיע לשם בעשיה, אלא רק בהימנעות מעשיה. במצוות עשה אדם עשוי להגיע לגובה הרוחני המירבי של עצמו ולא מעבר לכך, ויש הבדלים ניכרים באיכות המצווה מיהודי ליהודי. היוצא מן הכלל הוא כאשר מקיימים מצוות עשה במסירות נפש. אז, האדם עשוי להגיע לאותם גבהים כמו במצוות לא תעשה. אין בידינו לשפוט מי נעלה יותר בקיום המצוות, אבל העובדה שיש הבדלים ניכרים בין אנשים לנשים בחיוב המצוות, היא עצמה נובעת מהיכולת הנתונה לשני המינים. אנשים חייבים במצוות עשה התלויות בזמן כגון ציצית ותפילין, ונשים פטורות, כי האנשים, כדי להגיע לגובה הרוחני השייך למצוות אלו, חייבים לעשות את המצווה. נשים פטורות כי בכוחן להגיע בלא עשיה של המצווה. ויש גם הבדלים בין כהנים לישראלים ועוד.
לעומת זאת במצוות לא תעשה, נשים חייבות בדיוק כמו אנשים, כי לשורשן העליון של מצוות אלו, גם נשים אינן יכולות להגיע על-ידי עשיה אלא רק בהמנעות מעשיה. ובזה נוכל להבין גם את ניסוח ההוראה של ה' למשה בשלב ההכנות לעשרת הדברות: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. קודם לְבֵית יַעֲקֹב לנשים, ורק אחר כך לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לאנשים. כי התכלית היא הדבקות ברצון העליון, ובזה שווים האנשים והנשים. ואדרבה, הקדמת הנשים הפטורות ממרבית מצוות עשה, מדגישה את העובדה שהרעיון הוא התחברות לרצון העליון, גם או בעיקר כאשר זה בהמנעות מעשיה, ב'סור מרע'.
השאלה מה עלינו להדגיש בקיום מצוות לא תעשה, אם את שלילת הרע או את החיוב שבהתחברות לרצון העליון, היא שאלה עתיקה שנחלקו בה שנים מגדולי התנאים, בהתייחס למלה לֵאמֹר שציטטנו למעלה מההקדמה לעשרת הדברות. (ילקוט שמעוני) שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן. ר' ישמעאל סובר שהאדם צריך לפעול בעצמו שלא לרצות את מה שאינו לרצון ה', לשלול את מה שה' שולל, בעוד ר' עקיבא סובר שצריכים להדגיש את החיוב בעובדה שעל-ידי ההימנעות מעשיה, אנחנו עושים את רצון ה'. הנה כי כן, התכלית היא שנעשה את רצון ה' גם בסור מרע וגם בעשה טוב, ולצורך כך באה ההתגלות הגדולה במעמד הר סיני.
יתן ה' ונצליח להשיב לתודעתנו את מעמד הר סיני ונחתור למלא את הרצון העליון בכל צעד שאנחנו עושים או מתכננים לעשות.
ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.