בין מטרי הקסאמים בדרום, האיומים המדיניים בצפון והתוכניות המדיניות הלעוסות בירושלים, סערה המדינה בימים האחרונים בשל שבע הקטינות שישבו במעצר זה כחודש לאחר שסרבו לשתף פעולה עם ההליך המשפטי.
ההתעניינות התקשורתית בנושא הלכה והתגברה, בין השאר בשל העובדה התמוהה שלמרות החלטת בית המשפט המחוזי לא שוחררו חלק מהבנות (קטינות, כזכור) ממעצרן אלא רק לאחר מספר ימים ועתירה משפטית נוספת.
היה מעניין לשמוע את התגובות, במיוחד את התגובות ה"דואגות". מסתבר שפוליטיקאים ופובליציסטים מהשמאל ומהשמאל הקיצוני, שבימים רגילים נוטפים שנאה וארס כלפי בני הנוער הנאבקים על ארץ ישראל ועולים למאחזים, גילו בתוכם לפתע רגשות עזים של "דאגה" ורחמים. אכן, מחמם את הלב.
אמנם משום מה לא זכינו לראות מהם דאגה כזאת לשלום הילדים ובני הנוער בעת שעברו טראומות גדולות יותר, כמו הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון או הפוגרום בעמונה, ועל כן אין לנו אלא להרגיע מעט את אותם "דאגנים" מקצועיים.
שקר גס
הנושא כלל אינו הנערות העצורות - הנושא הוא התנהלות רשויות המדינה מולן. בין אם מסכימים עם הקו האידאולוגי בו הולכות הנערות ובין אם לאו - התנהגות הרשויות המכונות משום מה "רשויות החוק" היא תמוהה מאוד בהסתכלות אופטימית ושערורייתית, מא' ועד ת' בהסתכלות פסימית (ומציאותית יותר).
לטענת המשטרה לפיה הנערות הוחזקו במעצר כחודש, גם לאחר החלטת בית משפט, בגלל שאין לה כל דרך לזהותן, אין הגדרה אחרת מאשר "שקר" - פשוט, שחור על גבי לבן.
המשטרה ידעה בדיוק את זהות הבנות העצורות - לאורך תקופת המעצר נהגו חוקרי המשטרה להתקשר להוריהן ולנסות לשכנעם שהדרך בה נוהגות בנותיהם שגויה.
השקר הגס לגבי סיבת המעצר מעלה הרהורים נוגים לגבי מניעיו. כל מערכת משפט נורמלית היתה - גם לשיטתה - משכילה "להכיל" התנגדות של בנות לשתף פעולה. כך כבר נהגו שופטים במספר לא קטן של מקרים, כששחררו עצורים בתנאי הגבלה גם ללא "הצהרת אמונים" לעליונות מערכת המשפט.
אבל משטרת ישראל וחמור הרבה יותר - המערכת המשפטית החליטו, כנראה, "לחנך" את הנערות, לשבור אותן באמצעות עונש חסר תקדים ובסיס חוקתי של מעצר ללא הגבלת זמן וללמד באמצעותן לקח פדגוגי את כלל הציבור האמוני הנאבק על ארץ ישראל, וכך העצימו "רשויות החוק" את הנושא והפכו אותו לסמל.
היעלבות אינה תכונה משפטית ותפקיד מערכת משפטית הוא לא "לחנך מחדש" יחידים וציבור, בוודאי אין תפקידה להתעלל בעצורות קטינות בין כותלי בית המעצר על-מנת "לשבור אותן".
שלילת חירות של אזרחים על-מנת לחנכם מתאימה לרוסיה הסובייטית, לא לחברה המתיימרת להיות מערבית-דמוקרטית. בשנים האחרונות נוצרה פה מציאות לא נורמלית של "עולם הפוך", מציאות של טירוף מערכות, מציאות בה, כמו במדד מטבע החוץ, יש חוקים שווים מאוד ויש חוקים ששווים פחות.
לפני מספר שנים, למשל, הורה שר הפנים דאז, אברהם פורז, לפקחי משרדו שלא לאכוף את חוק החמץ. אף אחד מכל אותם "אבירי שלטון החוק" מקצועיים לא קפץ ממקומו ולא פצה את פיו. בדומה לחוק החמץ, גם חוק השבת, למשל, הוא כבר מזמן אות מתה בספר החוקים של מדינת ישראל.
חוקים אלו, שמפריעים לאליטות-המיעוט, אינם כל כך קדושים אצל אבירי "שלטון החוק", גם לא עשרות אלפי הבתים הלא חוקיים הנבנים בירושלים, בגליל ובנגב ע"י האויב, חלקם בעידוד וסיוע כספי של ארגוני טרור.
החוקים הללו אינם מקדמים את אידאולוגיית המיעוט קובע הטון במדינת ישראל, ולכן הם שוכבים כבר שנים בעליית הגג המשפטית כאבן שאין לה הופכין, מכוסים אבק.
לעומת זאת, ישנם חוקים קדושים, חוקי-על. העליות לחומש, בניית בתים ביו"ש והקמת המאחזים החדשים מקפיצות בהיסטריה כל כך לא מובנת את האליטות מטעם עצמן השולטות כאן, משום שהן ממחישות לכל שבשונה ממה שניסו לשכנע את עצמן.
דור צעיר ומלא כוחות
הרוח הלאומית-המאמינה במדינת ישראל לא רק שלא נשברה בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון, כי אם בדיוק להפך - דווקא מתוך השבר והמכות מתרומם כאן דור צעיר ומלא כוחות, שלא יסתפק יותר בלהיות סרח עודף אחרי העגלה אלא נלחם על המקום ליד ההגה, דור ששואף לשבת ליד ההגה כדי לסובב אותו ולהציב סדר יום חדש לעם ישראל. ואת זה הם ינסו למנוע בכל מחיר ובכל דרך.
מכאן מגיע "הספר הלבן", אותם איסורי הבנייה המתווספים בקצב של גזרה חדשה ליום ומכאן אותה אובססיה של ניסיונות למנוע כל צעד חדש, כל "הרמת ראש" נוספת.
מכאן מגיעים אותם צעדים היסטריים, אותה "מלחמת קודש" צבועה של מערכת המשפט נגד פעילי ארץ ישראל, כאילו המדובר באוייבים הגדולים ביותר של מדינת ישראל.
מכאן בדיוק מצליחים אותם פרקליטים "נכבדים" ושופטים "מורמים מעם" להביא את עצמם בכוח למצב של תבוסה מגוחכת ומשפילה מול שבע נערות אידאליסטיות בגיל של הילדים שלהם.
