בדיוק הגענו לשדרות כאשר אזעקת "צבע אדום" נשמעה ברחבי העיר. חמש עשרה שניות יש בין האזעקה לנפילה, במקרה הטוב, וכך רצנו במהירות לממ"ד בביתם של הרב שמחה ושלומית אקשטיין. הרב אקשטיין הוא רב בישיבת ההסדר, ואשתו היא מנכ"לית עמותת רעות שדרות. השניים אירחו אותנו לשעה קלה בדרכנו לחלק "עוגות סולידאריות" לתושבי העיר. "צבע אדום - צבע אדום - צבע אדום" המשיכה מערכת הכריזה בקולה הצרוד, קול של תקליט שחוק. עד שהמחשב שמסתתרת מאחורי הסירנה נחנק ונתקע: "צב - צב - צב - צב"
בחדר הממ"ד הקטן הצטופפנו שבעה: שישה מבוגרים וילד אחד, מחכים לשמוע את נפילות הקסאמים, ופתאום שלומית נלחצה. "אפרים! אפרים! שכחנו את התינוק (אפרים) למעלה בלול!" צרחה שלומית, ושלחה את הרב שמחה להריץ אותו לתוך הממ"ד. עם שישה ילדים בבית וחמש עשרה שניות בלבד עד הנפילות - לא פלא שלפעמים שוכחים מישהו. זו הייתה האזעקה השמינית באותו הבוקר, והפעם היה זה אפרים שנשכח.
"באמצע הלילה זה גרוע הרבה יותר," אומרת שלומית. "פשוט אין מספיק זמן להעיר את כל הילדים ולהעביר אותם לממ"ד לפני שנשמעת הנפילה. לפעמים פשוט צריך לבחור את מי לקחת לממ"ד ואת מי לא".
השכחה הרגעית של אפרים בלול, כמו גם "משפט שלמה" זה שנגזר על הוריו כמעט מידי לילה, יש בהם יותר מרמז לשכחה המתמשכת של שדרות על-ידי ממשלת ישראל ובתודעה הציבורית.
במהלך ביקורי ביום שישי שעבר בעיר, יחד עם חבריי משה טננבאום, יונתן פאליי ,שיקי ראוכברגר ובני דובי, נוכחנו בפחד הרובץ על רחובותיה של העיר. אולם יותר מכך - נוכחנו בתחושות הייאוש והדחייה שאוחזות בתושביה. אנשי שדרות מרגישים כי נזנחו על-ידי ממשלתם ונשכחו מן התודעה הציבורית בארץ.
"אני רוצה להרגיש כמו חייל בחזית, אני רוצה שככה יתייחסו אלי, חייל נחוש בחזית," אמר לנו חיים בוהדנה בעודו אופה מאפה לשבת בביתו ברחוב יוספטל בעיר. "אבל במקום זה, גורמים לנו להרגיש פראיירים. רק החלשים והמסכנים נשארים בשדרות, ואף אחד אפילו לא טורח לבוא ולבקר - לא שרים, לא חברי כנסת, וגם לא סתם אזרחים ממרכז הארץ". "יש לנו תשעה ילדים ועשרים ושניים נכדים ברחבי הארץ, אבל רק שלושה באים עדיין לבקר אותנו כאן", נאנחת אשתו אסתר בוהדנה.
רחוב יוספטל ספג מטחי קסאם רבים בחודש האחרון. בתים משני צידי הבית של משפחת בוהדנה נפגעו מן הטילים. בבתים ברחוב זה אין חדרי ביטחון, והממשלה מעולם לא הבטיחה למגן בתים אלו. פעמיים בשבוע שעבר נותקו אספקות המים והחשמל לשעות ארוכות כיוון שהטילים פגעו בקווי מתח. (כלומר, לא רק "אזרחים פלשתינים תמימים" סובלים מניתוקי חשמל!)
במורד הרחוב גרה גברת תורג'מאן. היא מעדה באחת הפעמים בהן רצה להסתתר מתחת לגרם המדרגות ושברה חוליה בגב. כעת היא מרותקת לכיסא גלגלים. עיישה יפרח, מרחק בית אחד ממנה, חולה ומרותקת למיטתה. לרוץ ולהסתתר מתחת לגרם המדרגות לא בא כלל בחשבון.
ביתו של מרדכי אלבז, מרחק שני בתים משם, נפגע מרקטה 24 שעות לפני שהגענו. המחסן ובו כלי העבודה שלו נפגע פגיעה ישירה והושמד כליל. כל החלונות בביתו התנפצו. "מתי יחליפו את השמשות?" שאל את מס רכוש. "בעוד שבועיים שלושה" השיבו לו. "אבל עכשיו חורף?". "אז תחליף ותשלם לבד". כבר אמרנו, פראיירים.
שנים עשר רקטות קסאם נורו על העיר באותו בוקר יום שישי. "הרקטות נפלו בשטחים פתוחים, ללא נפגעים וללא פגיעה ברכוש", דיווחו במהדורות החדשות. אבל כל קסאם הרעיד, הבהיל, וסדק עוד יותר את תושבי רחוב יוספטל. אתמול היו אלה בתי השכנים שנפגעו, ומחר?? וכך זה ממשיך, כבר שבע שנים.
שלומית ושמחה אקשטיין נמצאים בשדרות מתוך בחירה. הם עקרו לעיר מתוך מחשבה לסייע, כמו יתר חברי הגרעין התורני בעיר. הם חיילים מתנדבים במלחמה הזו. הם יכולים היו שלא להגיע, אך בחרו לקשור את גורלם עם תושבי העיר. הם רוצים להמשיך ולהישאר בעיר, להמשיך ולעסוק בחינוך, אולם המציאות הקשה שוחקת, גם אותם. סעודת שבת בבוקר בשבת האחרונה נפסקה ארבע פעמים בגלל אזעקת "צבע אדום".
נשות ובנות נוף איילון אופות עוגות מדי שבוע, ותושבי השכונה מחלקים אותן בשדרות. העוגות שחילקנו חבריי ואני ממש חיממו את ליבם של תושבי רחוב יוספטל. אולי גרמנו להם לחוש, לרגע קצר, כי אכן הם חיילים ואזרחים מוערכים, לא סתם פראיירים.
"שיאכלו עוגות!" הפטירה המלכה הצרפתית היהירה מריה אנטואנט. היסטוריונים טוענים שהאמירה המזלזלת של אנטואנט היא שהביאה את ההמונים להתפרץ במהפכה נגד המלוכה הצרפתית. הלוואי ועוגות נוף איילון ומבצעי חסד וסולידאריות נוספים יביאו למהפכה של אכפתיות ישראלית לטובת שדרות גם כן!
