מאמר המערכת של הארץ בנוגע לחיסולו של עימאד מורנייה הוא מאמר מאלף. על-מנת לקבוע את עמדתם ביחס לחיסול מורנייה התעמקו חכמי הארץ בפרק "הלכות חיסול" כפי שפותח בבית המשפט העליון וכך קבעו:
"בדצמבר 2006 התיר בג"צ למערכת הביטחון לבצע סיכולים ממוקדים כחלק בלתי נמנע מהמלחמה בטרור. הרישיון להרוג הוגבל בכמה תנאים מחמירים. על-פי פסיקת בג"צ, אין לבצע סיכול כנקמה או כענישה על פעילות טרור בעבר, אלא לשם מניעת טרור בעתיד. הסיכון שנשקף מאותו אדם צריך שיהיה "חזק ומשכנע" והאיש צריך להיות שותף ל"פעילות מתמשכת", להבדיל מעיסוק מזדמן או חד-פעמי בטרור. בג"צ אסר על שימוש בסיכול ממוקד כשיש אפשרות לעצור את החשוד ללא סיכון ממשי לחיי חיילים, וכאשר הפעולה עצמה עלולה לגרום ל"פגיעה נלווית ובלתי מידתית באזרחים תמימים".
נדמה כי על-פי כללי בג"צ, עימאד מורנייה הרוויח את חיסולו ביושר."
על-פי גישת עיתון הארץ עקרון שלטון החוק קובע כי כל פעולות הממשלה הן שפיטות ונתונות לביקורת הבג"צ. מעיקרון זה מתחייב שעל בית המשפט העליון להסדיר בכללים ובתנאים באלו נסיבות יחוסל אדם העוסק בטרור. הכלל המיושן הקובע "הקם להורגך השכם להורגו" אינו תואם את רוח הזמן ומן הראוי לעצב כללים חדים וברורים יותר, שיבטיחו היגיינה מוסרית של הליך החיסול. כיוון שמורנייה חוסל על-פי כללים אלו יכולה מערכת הארץ לברך על המוגמר.
אפשר כמובן להקשות על הכללים ולשאול האם מותר לחסל טרוריסט בכיר שביצע פעולות קשות בעבר, אך בשנה האחרונה הוא נופש מעט. שהרי במקרה כזה לא ברור באופן "חזק ומשכנע" כי הוא מתעתד לעסוק בטרור בעתיד.
ניתן גם לתהות מה פירוש סיכון "חזק ומשכנע" ומהי "פעילות מתמשכת" המצדיקים חיסול? האם מי שהוציא לפועל פיגוע המוני אחד ואין כל ראיה שהוא עוסק בפיגוע נוסף, זכאי לחסינות מסיכול עד אשר ירוויח "ביושר" את זכאותו על-ידי סדרה של פיגועים נוספים?
מהי פגיעה מידתית באזרחים תמימים? האם ניתן לומר שחיסול מורנייה מצדיק גם חיסולם של עשרה אזרחים תמימים. הקדוש ברוך הוא התחייב לאברהם אבינו שלא ישחית את סדום אם יימצאו בה עשרה צדיקים - האם נחיל מבחן זה גם על חיסול טרוריסט?
נדמה לי שמאמר המערכת של הארץ מוכיח בברור את המדרון החלקלק שבו הציב עצמו בית המשפט העליון. הניסיון להסדיר מלחמה אכזרית בכללי משפט של סבירות ומדתיות סופו לפגוע במערכת המשפט וביחס הכבוד לחוק. למרבה הצער, למרות ניסיונות חוזרים ומתגברים להסדיר את המלחמה באמצעות כללי משפט-ניסיונות אלו נידונים בסופם לכישלון. המלחמה,בהגדרתה, היא שבירת כל נורמות ההתנהגות החוקיות המקובלות. כאשר פורצת מלחמה, לפחות צד אחד בה אשם בהתעלמות מכללי המשפט הבינלאומי. במצב זה הניסיון לאכוף על-ידי בתי משפט נורמות מלחמתיות הוא בעייתי ביותר.
כללי המשפט הבינלאומי אינם מונעים בפועל ולא מנעו את רצח העם בדארפור וברואנדה, את מעשי הטבח ביוגוסלביה, את הטיהור האתני במדינות הבלקן ובמקומות נוספים. הם אינם יכולים למנוע מארצות הברית להכריז מלחמה כאוות נפשה, או מרוסיה לטבוח בצ'צ'נים ללא כל מגבלות. ההיסטוריה הקרובה, שלא לדבר על הרחוקה יותר, מלמדת עד כמה אין כללי המשפט הבינלאומי מספקים הגנה ממשית לצד החלש ואינם מהווים גורם מרתיע לצד החזק. ברור לאור דוגמאות קשות אלו עד כמה נלעגת היומרה להסדיר בכללים משפטיים חיסולו של טרוריסט יחיד.
בכל הנוגע למדיניות "הסיכולים הממוקדים" היה על בג"צ לומר בפשטות שנושא זה אינו שפיט ואינו ניתן להסדרה על-פי כללי המשפט. אם למשל יוכח כי אדם שלא עסק עד כה בטרור מארגן פיגוע המוני קשה וניתן לעצור פיגוע כזה רק על-ידי פגיעה ישירה בו, האם תעמוד מערכת הביטחון מנגד ולא תפעל נגדו רק מפני שלא ביצע סדרת פיגועים ממושכת בעבר? מה יהיה מעמדו של בית המשפט העליון אם למחרת פיגוע כזה תודה מערכת הביטחון כי יכלה למנעו אך נמנעה מלפגוע במארגן הפיגוע בשל כללי הבג"צ?
גם אם אנו סבורים שעל מערכת הביטחון לאמץ כללים מנחים [ללא כבילת ידה במקרים המצדיקים חריגה מכללים אלו] מן הראוי היה שכללים אלו לא יוסדרו על-ידי הבג"צ ולא יזכו לפומביות. אויבנו אינם חייבים לדעת בברור מהם המגבלות שהטלנו על עצמנו בלחימה בהם ועדיף שיניחו כי מגבלות שאינן מחייבות אותם גם אינן מחייבות אותנו. הנחה כזו, כשלעצמה, תגרום להם לעצבנות מסוימת ותתרום לביטחוננו.
באשר לבית המשפט העליון - מוצע לו להימנע ככול הניתן בעיסוק בהסדרת כללי ניהול המלחמה. בג"צ לא ישביע את רצונם של הטריבונלים הבינלאומיים העוסקים באכיפה סלקטיבית ביותר של דיני המלחמה. כבר ברור כי ארגונים ישראלים כמו עדאלה ואחרים צפויים לעתור אליהם על-מנת לסייע לאויבנו במלחמתם ואת ההגבלות יש להטיל עליהם בחקיקה. סביר לצפות לכך כי בכירים מסוימים צפויים, עקב פעולה זו או אחרת להיעצר ולעמוד לדין במדינות "נאורות" כמו בריטניה. מן הראוי להפחית סיכון זה, אך במלחמה על הלוחמים לקחת בחשבון סיכונים רבים. על הלוחמים הזוטרים להסתכן במוות, או בפציעה קשה ועל הבכירים להסתכן בהעמדה לדין, אם הדבר נחוץ לביטחון ישראל. הדבר החשוב היחיד הוא לעמוד בנחישות במלחמה שהיא מלחמת קיום עבורנו.
