האמת ניתנת להיאמר - שהקטעים שצוטטו בראיון למעריב מפיו של פרופ' דרור, היו בעייתיים בעיתוי ובתוכן. קשה להאמין, איך אדם בגילו, מעמדו, ידענותו, כישוריו וניסיונו - נופל במארב מילים וביטויים של עצמו ואולי דווקא בשל כך.
אם מנתחים את האמור על ידיו באותם משפטים, על האופציות שעומדות בפני הציבור: ממשלת אולמרט ברק כולל מהלכי השלום, שהם מנסים להוביל, או ממשלת נתניהו והימין, הטיעון הזה אינו חדש או מהפכני והושמע לאחרונה לא פעם ע"י אנשי ציבור ופוליטיקאים.
השמעתם ע"י חבר בוועדה שחקרה את מחדלי מלחמת לבנון השנייה, בטרם יבשה הדיו על הדוח, אכן פרובלמטית ומעיקה, ולדעתי מיותרת לחלוטין בנסיבות ובדרך שבה נאמרו. אבל מכאן להסיק שהוועדה פסולה, או מסקנותיה מוזמנות או פועלות לטובת אולמרט, הדרך ארוכה והמסקנה מוטעית.
דבריו של פרופ' דרור, גם אם נפרש אותם על-פי אמת מידה קיצונית, מוזמנת חד-צדדית, המושפעת ממהלכי השלום כביכול של אולמרט או ניסיונותיו המדיניים להגיע להסדר עם הפלשתינים - המכשירים את המשך שלטונו, מעוותים את השכל הישר.
דוח וינוגרד על שני חלקיו, אותם יש לראות ולקרוא כמקשה אחת - סותר את האמור בדברי פרופ' דרור, שהרי הדוח מגיע למסקנה אחת ברורה, שהאחריות על מחדלי וכשלי מלחמת לבנון השנייה, מובילה לאולמרט כראש ממשלה. כך שהדברים שנאמרו על ידיו (ושלטענתו לא הובנו ולא פורשו נכונה), סותרים בתוכן ובמהות את האמור במסקנות הוועדה. כלומר: גם אם פרופ' דרור, חשב על הדברים אותם ביטא בראיון במהלך חברותו בוועדה, הם לא באו לידי ביטוי בתוכן האמור בשני חלקי הדוח.
הוועדה מורכבת מ-5 חברים, עצמאים ובלתי תלויים. אין להניח, שנושא של השפעה פוליטית, נטיות פוליטיות או חישובים של איזה ממשלה טובה יותר לישראל, ממשלת אולמרט ברק - או נתניהו ימין, עלתה או נדונה בחדרי החדרים של הוועדה.
דברי המבקרים והתוקפים את הוועדה, חלקם בצורה אלימה ובוטה נוסח ח"כ ארדן (ליכוד) שטען שדברי פרופ' דרור מוכיחים שהוועדה מושחתת ומסקנותיה פסולים, אלה דברי הבל פוליטיים שמזיקים יותר למבקרים מאשר פוגעים בוועדה ובחבריה.
מובן שזה לגיטימי, שברגע שפרופ' דרור נתן קצה חבל, בהתבטאותו המיותרת, שהפוליטיקאים יטפסו דרכו ויגלגלו אותו נוסח כדור שלג שתופס תאוצה אצל כל מתנגדי אולמרט מימין משמאל וממפלגתו. אבל רבותי - אל תצאו מהפרופורציות, דברי חבר הוועדה, מול אינם עומדים ביחס זהה למשקל ולתוכן של הנאמר בדוח על מסקנותיו ופרשנותו.
ועדה - שבה המילים הנפוצות והחוזרות לאורכו ולרוחבו של הדוח הן: ליקויים, כישלון, דישדוש - אינה ועדה מטעם ולא מושפעת משיקולים פוליטיים.
תחשבו על זה: אילו היתה מוקמת וועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט עליון, והיתה מטילה מסקנות אישיות, הוועדה היתה מסיימת את הדוח, לאחר כל "השימועים" לאישים שעלולים להיפגע, במקרה של מלחמת לבנון השנייה לאמור: כל שרי הממשלה, כל פיקוד צה"ל הבכיר, פיקוד העורף, משרד החוץ, כעבור שנתיים-שלוש נוספות, ולדוח בעת ההיא לא היה כל ערך.
לכן ברור שמבחינה משפטית וציבורית כל דחייה בסיום עבודת הוועדה היתה משחקת לידי אולמרט, שהיה גומר את הקדנציה בשקט, ללא זעזועים וללא לחץ ציבורי אפקטיבי.
טוב עשתה הוועדה - שהתרכזה במערכות, בביקורתן ובתפקודן, שכן למסקנות שלהם יש חשיבות לאומית ציבורית, לא רק להווה אלא גם לעתיד.
למעשה הוועדה נותנת לממשלת העתיד לרבות צה"ל, ספר עבודה וניהול - כיצד לנהל ממשלה, לקבל החלטות, לנהל דיונים, ולהחליט ולהוביל מלחמה. ואם נבדוק את עיקרי המסקנות ניתן להדגיש את אלה: (ציטוטים מהדוח).
על אחריות אישית ומסקנותיה
"ראוי להדגיש, כי הימנעותנו מהטלת אחריות אישית, אין לפרש אותה כקביעה, כי לא היתה קיימת אחריות אישית". ועל זה נאמר: והמבין יבין ואידך זיל גמור.
ניהול המלחמה ע"י צה"ל
"ארגון מעין צבאי, בן אלפי לוחמים, עמד מספר שבועות בפני הצבא החזק במזרח התיכון, אשר נהנה מעליונית אווירית מוחלטת".
כלומר: צה"ל כשל בהשגת המטרות בהכרעת החיזבאללה ובניפוצו ובמיוחד בעצירת או השמדת הרקטות קצרות הטווח שלא פסקו עד הפסקת האש.
צדק הרמט"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק, שאמר בראיון הטלוויזיוני, כי אם אותו צה"ל לא מוכן, לא מצויד, לא מאומן מספיק - אפשר היה להשיג תוצאות הרבה הרבה יותר טובות.
המהלך הקרקעי
היה באיחור, לא מוצלח, לא מיצה את עצמו והאחריות לכך על הדרג המדיני. לעניין זה - ראה גם הראה קודמת.
לגבי מהלך 60 השעות
קבעה הוועדה בצורה די מגומגמת ובסתירה לוגית שהיתה מחויבת המציאות וסבירה ויחד עם זאת ברור היה שלא תביא תוצאות ולא השיגה את מטרתה.
הנקודה החיובית היחידה
בקטע זה היא שההחלטה לא נעשתה בזדון ולא לצורך רווח אישי ופוליטי, ובכך מנקה את אולמרט מבחינה מוסרית בלבד ולא מבחינה מערכתית שלטונית ומתיישבת עם הליקויים שצוינו בדוח לגבי דרך קבלת ההחלטות ללא דיונים מעמיקים ובמבט לטווח ארוך. מניתוח האירועים ניתן להבין שגם ב-60 שעות ניתן ואפשר היה לעשות הרבה יותר מאשר נעשה בפועל.
המילים הנפוצות בדוח: ליקויים - 213 פעם. כישלון - 190, דישדוש - 22.
לאמור: הדברים מדברים בעד עצמם - וזה כולל ביקורת על אותם קצינים בכירים ומפקדים, שניהלו את המלחמה מאחור, בחפ"קים עם פלסמות ועכברים במקום להיות בראש ובתוך ועם חייליהם.
בעניין זה ראה מאמרי: "מנהיגות ודוגמא אישית" ובו פירוט והתייחסות לנושאי המנהיגות בצה"ל אז והיום. שם הדגשתי: שהמושג "אחרי" - סמל המנהיגות והדוגמא האישית של צה"ל, נשחק. שם גם ציינתי שלאורך ההיסטוריה הצבאית העולמית וההיסטוריה של צה"ל מאז מלחמת השחרור, כל המפקדים הגדולים והמוערכים תמיד היו בראש ובתוך החיילים הלוחמים, ומשם מעמדם וכבודם.
מסקנה חשובה אחרת מהדוח
שהציבור חייב להפנים ולקבל שעתה, שעתם של ההמונים, אלה שלחמו בחזית ואלה שתמכו מהעורף, לעשות משפט ציבורי למנהיגיו.
אני מקווה שגוף ציבורי ניטרלי או אחת האוניברסיטאות ייקחו על עצמם את המשימה לערוך משפט ציבורי לממשלה ופיקוד צה"ל בזמן המלחמה, דבר שהוא עדיף פי כמה על סקרים ומאמרים בודדים בתקשורת.
מובן שזה לא צריך להרתיע את נציגינו בממשלה ובכנסת, לעשות חשבון נפש ולהטיל את האחריות על מי שעדיין מכהן ומחזיק במשרה ציבורית בעלת השפעה. ואם אני הייתי צריך לכתוב את פסק הדין של המשפט הציבורי הוא היה נראה ונקרא כך:
פסק דין (ציבורי)
לאחר שעיינתי, עיין היטב, במסמכים שהוגשו לי ושמעתי את עשרות העדים שהופיעו בפני, ושקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים המדיניים, צבאיים, ואת יחסי החוץ של המדינה, לרבות המסקנות המעשיות המיידיות והעתידיות שיש להוציא מאירועי מלחמת לבנון השנייה, הגעתי למסקנה, שהממשלה אשמה - אך מזוכה מזדון וקלון במעשיה.
לגבי צה"ל - הוא לקה בקיבעון ובעיוורון טקטי ואסטרטגי בחוסר מוכנות ובפיקוד עליון הססני. הוא "דשדש" ברוב שלבי המלחמה, למרות לחימה למופת של הדרגים הנמוכים ומעשי גבורה, חברות והקרבה של בודדים ויחידות, שגברו בכל קרב על האוייב.
התאכזבתי מאותם גנרלים שהעדיפו לשמור על "התחת" שלהם, לפחד למשרתם וקידומם ולא לעמוד על דעתם באותם רגעים קריטיים כשראו שהרמטכ"ל בשל עיוורון ותפיסה "כחולה" לא נכונה טועה ומטעה, ולא עשו דבר.
לגבי העונש: אחרי שכל המעורבים הורשעו, הציבור יחליט או שיחכה לבחירות. אפשרות נוספת לחילופין - עונש של "עבודות שירות" לפי קביעת הציבור - אולי בבית לווינשטיין.
אי לכך - כל מי שקורא את הדוח, גם אם יש בו קטעים לא ברורים בהקשרם לעובדות או סתירות לוגיות בין הקטעים השונים וגם אם יש הבדל בחומרה בין חלק א' - לחלק ב' בדוח, עדיין אין להוציא מכך מסקנה, שהוועדה היתה מטעם, למרות שאולי היו כאלה שרצו, קיוו או ציפו.
יש להאמין ולתת משקל לדברי יו"ר הוועדה ד"ר וינוגרד, שופט מחוזי (בדימ.), שהנושא הפוליטי לא עלה ולא היה שיקול בעבודת הוועדה ובכתיבת הדוח וכן מהתנערותו המוחלטת מדברי פרופ' דרור על תוכנם של דבריו ומעשיו.
והערות לסיום
כללי: במאמרי "קסאמים על שדרות - יש פתרונות", פירטתי 10 שלבים לפני כניסה קרקעית. יש לשתק את הפעילות הממשלתית של החמאס, ע"י פגיעה בבנייני ציבור, ממשל, בתי המנהיגים, פגיעה אישית בהנהגות חמאס ופעיליה, בתשתיות חמאס, ורק בסוף להגיע לכניסה קרקעית לחיסול קן הנחשים.
לעניין הוועדה
1) אסור לשכוח שפרופ' דרור הוא אחד מתוך 5 חברי וועדה, כך שמשקל דבריו הוא 1:5 מקסימום לטובת משמיציו.
2) מרבים להשוות את חברי הוועדה לשופטים - שאינם מתראיינים לאחר סיום המשפט, ולא הוא. השופטים חייבים בקוד אתי של המסגרת בה הם מתפקידים ומשיש להם מה לומר: נאמר בפסק הדין. על פסק הדין - יש ערעור, יש אפשרות לדיון נוסף ובסוף גם חנינה נשיאותית, ומכאן ברור שאסור להם להביע כל עמדה והרהורי מחשבה, לאחר מתן פסק הדין.
3) להזכיר לציבור: שופטים עליונים ומחוזיים (בדימ.) הביעו לא פעם לאחר פרישתם, הרהורי חרטה על פסקי דין שנתנו או הרשיעו בני אדם והיו כאלה שאפילו דחפו למתן חנינה, כדי שהצדק יעשה ומצפונם יהיה שקט.
4. חברי פנל המושבעים (לפי שיטת המושבעים) בסוף המשפט מתראיינים חופשי על שיקוליהם ודרכי החלטתם.
5. מכאן שבעקרון אין מניעה מחבר ועדת חקירה להתראיין לאחר מתן הדוח, בתנאי שהוא מספיק חכם לדעת איך ומה לומר.
