מטבע הדברים, עומדת הדאגה לבריאות הציבור בראש מעייניה של כל מדינה מתוקנת. למרבה הצער, לא כך הם פני הדברים בישראל. לא אחת הופכת בריאותם של אזרחיה ל"שדה-מחקר", כאשר אלה משמשים לא יותר מאשר שפנים של ניסיונות רפואיים, או לחלופין, ל"שטח הפקר", שבו הם מוצאים עצמם חסרי-ישע.
בשנותיה הראשונות של המדינה נפלו עולים חדשים רבים, בעיקר בני עדות המזרח, קורבן לניסויים כאלה. הם רוססו בדי.די.טי. כאילו היו חרקים; שערותיהם נגזזו, כאילו היו בני צאן, והכל באמתלה של מניעת מגיפות. והיו גם שהוקרנו בשל הגזזת, ושמלבד השפלתם כמצורעים, חלו לא מעטים מהם, במרוצת הזמן, בסרטן. עולים רבים אחרים, ששוכנו במבני אזבסט טרומיים, חלו אף הם במחלה.
אבל, לא רק העולים החדשים נפלו קורבן לשיגיונותיה של המדינה בכל הקשור לבריאותם. הייתה זו גם מנת-חלקם של אזרחיה הוותיקים. במשך תקופה ארוכה נהגו רופאי קופות החולים לצייד את חוליהם באנטיביוטיקה שלא לצורך. חולה, שהתלונן על כאב-ראש או נזלת, צוייד בה, הגם שלא סבל כלל מדלקת כלשהי. המטרה הנכספת, בעידוד הרשויות, הייתה אחת: לחזור כמה שיותר מהר לעבודה ולצמצם, ככל האפשר, את ימי המחלה, הגורמים נזק כלכלי למשק. על פני השטח זה נראה כפיתרון קל ויעיל, מאין כמוהו, הן לרופאים והן למדינה, אלא שבטווח הקצר בלבד. כי בטווח הארוך גבה ה"פיתרון" הזה את מחירו הכבד: החולה-המבריא איבד, במרוצת הזמן, את חוסן-גופו הטבעי ומשחזר וחלה - והפעם בדלקת של ממש - כבר פסקה האנטיביוטיקה מלמלא את יעודה. התוצאה: החולה-המבריא חזר ונפל, חדשות לבקרים, למשכב.
מדורי גיהנום
הזלזול בבריאות הציבור לא פסח גם על צה"ל. בשל מדיניות צבאית קשוחה, לא אובחנו תמיד חיילים שהתלוננו על מיחושים, כחולים של ממש. והיו גם כאלה שבמקום להגיע לרופא הצבאי הקונבנציונלי, מצאו עצמם בלית ברירה, אצל קצין בריאות הנפש, שהתייחס אליהם כאל חולים מדומים; או חיילים, שבעת חופשתם נאלצו לכתת את רגליהם אל קצין העיר, כדי לזכות בטיפול רפואי, ולעבור תוך כך שבעה מדורי גיהנום, עד שזכו בסופו של דבר, לתעודת-מחלה. רק התערבותו הנמרצת של מבקר המדינה הביאה לכך שחייל זכאי כיום, בעת חופשתו בבית, לביקור אצל רופא אזרחי.
באחרונה התפרסמו באמצעי התקשורת סיפוריהם של חיילים משייטת 13שחלו בסרטן עקב אימוניהם במימי הקישון המזוהמים, ושל טירוני-צנחנים שהשתתפו בניסויי האנתרקס של צה"ל והמכון הביולוגי בנס ציונה. רק שנים רבות לאחר מכן עלה בידם לגלות שהם קיבלו, בעצם, תרופות נגד גז-עצבים. ועכשיו, כשהמומחים הרפואיים כבר קבעו כי החומרים שניתנו להם לא היו ראויים בכלל לשימוש בני-אנוש - הם משלמים את המחיר, אבל, למרבה הצער, מאוחר מדי.
מצמררת לא פחות העובדה שבני גיל הזהב הם יעד לניסויים רפואיים, בעיקר הישישים שבהם. עילה לכך משמשת תוחלת החיים הקצרה שלהם. בתור שכאלה הם משמשים שפני-ניסיונות אידיאליים לתרופות חדישות, שעדיין לא משווקות לציבור הרחב. והמוטו ברור מאין כמוהו: אם יצליח הניסוי - מה טוב, ואם לאו - מה כבר קרה?
אבל, מזעזעת יותר מכל העובדה שמה שקרוי "סל הבריאות" - איננו אלא אחיזת-עיניים. הסל הזה פשוט מצומצם מדי. חולים כרוניים, הסובלים בעיקר ממחלות ממאירות, נאלצים להרים ידיים ולהיכנע לגורלם, רק משום שידם אינה משגת את סכומי העתק הדרושים למימון תרופותיהם המיוחדות. אלה הרי אינן כלולות בסל הזה. מצמררת שבעתיים העובדה המרה, שהם אינם זוכים לקבל את התרופות הדרושות להם, כאשר התקציב עבורן שריר וקיים, אך איננו ממומש, בשל סדר-עדיפויות מטופש. זוהי התאכזרות לשמה מצד המדינה, שבמקום למלא את חובתה היסודית - דאגה לבריאותם של אזרחיה - היא מפקירה אותם לכל הרוחות.
