"לא לצעוד לתוך עזה, אפשר וצריך להגיע להפסקת אש עם חמאס", כותב עמוס עוז, ומוסיף: "להפסקת אש כזו יש, כמובן, מחיר מדיני לא קל". לאיזה מחיר הוא מתכוון? האם לשהות שההודנא תעניק לחמאס להתחמש ולהתבצר עוד ועוד, עד שתהיה כדרום לבנון לכל דבר? לא סביר. עוז מדבר על "מחיר מדיני", לא מחיר ביטחוני-צבאי, ובבית מדרשו סתם "מדיני" - הכוונה תמיד למדינת פלשתין.
אבל למה "מחיר"? מפני שהודנא שישראל תכרות עם החמאס תעניק לו סטטוס של קביעות, סוג של הכרה שתהיה לצנינים בעיני הפת"ח והפרטנר של אולמרט, אבו מאזן. יתר על כן, מצב קבוע של שתי פלסטינות עויינות זו את זה הוא כסם המוות לאנאפוליס, מפני ש"חזון בוש" אינו יכול להתגשם אלא בפלשתין אחת. אכן, מחיר מדיני כבד, ולבי לבי על כאבו של עמוס עוז: ישראל עוד עלולה להחמיץ "חלון הזדמנויות" לחלק את ירושלים, להגלות 30 רבבות מבניה ולהיפרד מלב מולדתה.
אולם למטבע של עוז יש עוד צד: אילו אכן ישראל כן היתה צועדת לתוך עזה, אזי - היא לא היתה משלמת "מחיר מדיני", ומדוע? מפני שצה"ל, אחרי כיבוש הרצועה ומיגור החמאס היה נסוג ומוסר את השטח לידי שלטונות רמאללה וצבא בינלאומי. ולו כך קרה, היתה אנאפוליס פורחת ותהליך השלום היה מתקתק כמו שעון שוויצרי לעבר תאריך היעד של "החזון", הכרזת פלשתין הריבונות בסוף תקופת כהונתו של "החוזה" - נובמבר שנה זו. אדרבא, אימרו אתם, היש "הישג מדיני" גדול מזה? כל הכבוד לעמוס עוז, שדמם של חיילינו, שהיה אמור להישפך על מזבחה של פלשתין, יקר לו אף יותר ממשאת נפש נכספת כמו פלשתין.
אך לא כך האנשים המסוכנים היושבים בקריית הממשלה. בין ירושלים לאנאפוליס, הם בחרו באנאפוליס, והם אכן מתכננים ברצינות לשלוח את בנינו לכבוש את הרצועה כדי לאחד את פלשתין ולחלק את ירושלים. ההיסטוריה מכירה מלחמות שחרור, מלחמות מגן, מלחמות כיבוש, מלחמות דת. מלחמה למען מטרות האוייב - השטן עוד לא ברא.
יום יבוא, וצה"ל אכן ישחרר את הרצועה, ימגר את החמאס ומדינת ישראל תשוב ותבנה את היישובים ההרוסים בתוחמת הצפונית, במסדרון נצרים ובגוש קטיף, כדי להחזיר את השלווה לנגב ולשמור על כל דרום הארץ. אולם עם ישראל יזכה לראות את היום הזה רק כאשר תהיה לו ממשלה שהתפכחה מהזיות השלום ומ"חזון" פלשתין והתנתקה מזוהמת הגירושים וההתכנסויות. עד כדי כך, שתוכל לכתוב בפקודת היום לחיילים היוצאים לקרב, שעל מולדתם הם נלחמים. ועד אז, ברוב חטאינו נצטרך להסתפק בקריאתו של עמוס עוז: "לא לצעוד לתוך עזה!"
חנינה לעמרי? קדימה!
בתקשורת דיווחו שנשיא המדינה, שמעון פרס, משתוקק להעניק לעמרי שרון חנינה, אם רק יבקש. לשמע הדברים האלה, התקוממו רבים נגד התערובת המבחילה הזאת של שחיתות ועזות מצח, נגד החוצפה המתריסה והמופגנת הזאת, החושפת לעיני השמש את ערוותה המוסרית.
ולמרות זאת - ושמא תאמרו בגלל זאת - תנו לפרס לחון את עמרי! כדי שגם אחרון השוטים בעם התמים הזה יראה בעיניו, כיצד נסגר מעגל השחיתות לכדי שיטה סגורה ומושלמת. "זונות מפרכסות זו את זו", אמרו חז"ל. אליטות השמאל השולטות מעבירות מן האחד לשני משל המדינה והציבור - מישרות ומינויים, הזמנות ומיכרזים, פרסים, קידומים ודרגות, ג'ובים ודירקטוריונים, כהונות וכיבודים, פרסום, יוקרה, זמן שידור והזדמנויות צילום, סודות ומידע מועיל ומעשיר, ארוחות ונסיעות ובילויים ושיחודים. וכאשר מישהו מהם מועד, סוגרים לו את התיק או משיגים זיכוי ואם גם אלה אינם מועילים, מפעילים את נשק החנינה. מפני שלא ייתכן שבן-המעלה מן האצולה הישראלית החדשה יראה כלא מבפנים. מה הוא - בוזגלו?!
אלא, ששלטון האליטות אינו יכול להתקיים ללא תמיכתם של הבוזגלואים התמימים, ישרי הדרך, העמלים קשה למחייתם ומאמינים ב"שלטון החוק" ובשוויון בפני החוק והמתרשמים מהעמדת הפנים המהוגנת של חבורת הנהנתנים השלטת. ולכן - אם החנינה לשרון תפקח, ולו את עיניו של בוזגלו אחד - קדימה פרס, תן לו חנינה!
קוסובו ואנחנו
לית מאן דפליג, שחבל קוסובו היה חלק מסרביה הריבונית כמו שהעיר מרסייל שייכת לצרפת או רוטרדם להולנד. עד שבאה הדמוגרפיה, ובחבל קוסובו הסרבי נוצר רוב אלבני-מוסלמי.
הסרבים ניסו להתגבר על הבעיה ע"י הענקת אוטונומיה לחבל, אך הרוב דרש עצמאות. לאחר מכן הם עשו שגיאה פטאלית - ניסו לשנות את המאזן הדמוגרפי ע"י גירוש המוני של המוסלמים, שעורר עליהם את כוחות נאט"ו, אשר במערכה אכזרית של הפצצות מן האוויר אילצו את הכוחות הסרביים לסגת מן החבל, כבשו אותו וקיימו בו שלטון אזרחי וצבאי, בעודם ממשיכים לשלם מס-שפתיים לריבונות הסרבית.
נאט"ו דאגה כמובן להשבת הקוסוברים המוסלמים המגורשים, ואלה פתחו מייד, תחת כנפי נא"טו, בטרנספר משלהם, זאת הפעם נגד הסרבים. רוב הסרבים אולצו לצאת לבלי שוב. כעת נותר בקוסובו מיעוט של כ-5% סרבים, מעל ל-100,000 נפש, בסך-הכל. צוחק - ומכריז על עצמאות - מי שמגרש אחרון (ומי שלצידו העולם הערבי עם הנפט, וממילא גם המערב).
רוסיה, נותנת חסות מסורתית של הסרבים, מודאגת. התקדים של קוסובו יכול לפגוע בה קשות. למשל בצ'צ'ניה, חבל בריבונות רוסית, אך מיושב ע"י מוסלמים מתקוממים, ובאינספור רפובליקות אוטונומיות אחרות. מה תעשה כשכל אלה יכריזו על ריבונות?
פוטין כועס על תמיכת ארה"ב ומדינות-מפתח באירופה בעצמאות קוסובו, מאשים את המערב בצביעות ושואל: האם תכירו גם בחבל הבסקים הספרדי, אם יכריז על ריבונות? אך גם פוטין אינו צדיק. תחת ריבונות גיאורגיה יש שברי עמים - אוסטים ואבחזים - ואותם מסיתה רוסיה לפרוש ולתבוע עצמאות.
אבל גם לאירופים קצרי הראות יש סיבות טובות לדאוג. גם בצרפת, באנגליה ובהולנד מתקתק שעון דמוגרפי לטובת המוסלמים, ובדרום צרפת יש כבר עיריות וחבלים שבהם המוסלמים מתקרבים לרוב. מה יאמרו אם מרסייל תכריז על ריבונות? מה תאמר הולנד אם העיר רוטרדם, שצביונה המוסלמי הולך וגובר, "תתנתק"? עוד מעט תעמוד ישראל בפני לחץ אמריקני כבר להכיר בעצמאות קוסובו, וממשלת הבובות של אולמרט עלולה להיענות. היש טעם להזכיר לה שמעשה קוסובו עלול לקרות מחר בגליל? ואם רמאללה של אבו מאזן תלמד מקוסובו ותכריז עצמאות, איך נתנגד אם כבר היכרנו בקוסובו?
את הישראלים האובדניים, שחלום הבלהות הפלשתיני נראה להם כ"חזון", א"א להפחיד ברוח הרפאים הזאת. אולם אלה שעדיין עיניהם בראשם ושטיפת המוח טרם מחקה אצלם את השכל הישר - להם מומלץ ללמוד היטב את תקדים קוסובו, ובעיקר את תפקידם המרכזי של כוחות נאט"ו באכיפת הניתוק מסרביה, בהכשרת השטח והכנת הכלים להקמת קוסובו מוסלמית עצמאית. אולמרט ולבני נושאים ונותנים כבר עתה להכנסת כוחות בינלאומיים לרצועה אחרי כיבושה ופינויה מחדש ע"י צה"ל. לאחר מכן הם מתכננים להציב כוחות בינלאומיים גם ביהודה ושומרון, כדי שיעשו שם את מה שעשו בקוסובו.
כל ממשלות ישראל, ימין ושמאל, ברחו תמיד ממעורבות בינלאומית כמו מפני האש. חוץ מן הממשלה המופקרת הזאת. מעורבות צבאית זרה היתה חלומו של הצורר ערפאת, שם רשעים ירקב. האם צריך להשחית מלים כדי לומר, שמה שהיה טוב לו - רע מאד לישראל?!
הנה עוד נימוק חשוב, למה אסור לצה"ל "לצעוד לתוך עזה": מפני שתחת ממשלת אולמרט הצעידה הזו תיגמר בהכנסת כוחות זרים לא"י, שכמו בקוסובו יישאו עימהם על כתפיהם את אסוננו, המדינה הפלשתינית.
