אנחנו מדינה דמוקרטית. ליברלית. פתוחה. הוגנת (לפחות למראית עין) וזו בדיוק הבעיה שלנו. את המלחמה המתרחשת בדרום, כמו זו שהתרחשה בצפון, אין לנו סיכוי לנצח. לא כי אנחנו לא טובים (ואנחנו דיי מוגבלים... לטס פייס איט) ולא כי אין לנו את הציוד (יש, אבל אנחנו לא ששים להשתמש בו), אלא כי אי אפשר להילחם באופן מסודר נגד ישויות עצמאיות. מה כן אפשר לעשות? להילחם באמצעות ערוצי התקשורת.
בפועל, במערכות החדשות בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט ובעיתונים יושבים אנשים שיום יום מקבלים החלטות עבורנו, הציבור, ומאוד בטוחים בהכרות שלהם עם הטעם שלנו, הקהל. מניסיונם, הם חושבים שיש שיטת סיקור ודיווח אחת ושהיא הנכונה. בפועל לא כך הדבר וכדי לנצח במלחמה על דעת הקהל, צריכים אנשי החדשות לאמץ לעצמם גישה חדשה, שלא בטוח שתתקבל ברוח טובה. למען האמת, בטוח שלא תתקבל כלל.
יבואו עורכי חדשות ותיקים ועוד לפני שישמעו מה שיש לי להגיד יאמרו שהסיקור הנוכחי הוא הנכון. שאסור לנו לשכוח את עצמנו. שאנחנו חייבים לשמור על כללי האתיקה, ההתנהגות והסיקור העיתונאי. למה הם יהיו כאלה נחרצים? למה לא יסכימו לחשוב על הדברים ולשנות במעט את גישתם? שנים של תפקידים בעמדות כוח משמרות פחדים ומונעות הסתכלות חדשה. קצת כמו הדרך שבה מתייחסים בכירי התקשורת לאינטרנט...
כתבי השטחים וכתבינו לענייני ערבים צריכים לצאת להפסקה. לשנת שבתון. ללימודים בחו"ל, לעשות הסבה לתפקידי כתבי רווחה, ספורט, מה שירצו. אנחנו צריכים להפסיק ולהעביר דיווחים על הקורה בתוככי עזה, קלקיליה, שכם וכל עיר שאינה תחת ריבונות ישראלית.
למה? כי במלחמה על דעת הקהל, רק זווית אחת צריכה להיות מוצגת. זווית אחת שתשודר ללא הפסקה. תיצור שטיפת מוח. כתבה מצוינת של ישראל רוזנר בערב שישי בערוץ 10 צריכה להיות משוכפלת בכל ערוץ ובכל אתר. הרצף הזה, של ילדים שקוטעים שיחה ורצים מתוך הרגל ממש, לחדר מוגן, בכל פעם שנשמעת צפירת אזעקה, היא התמונה שצריכה להיחקק בזיכרון של כולנו ולחלחל לתודעה של תושבי העולם.
לכתבי השטחים שממש יבער בעצמות להגיד משהו, אפשר לתת מס' דק' בהן יציגו את שטיפת המוח שעוברים בני ה-6 בבתי הספר של החמאס. אפשר להראות את חומר הלימודי שלהם. אפשר להראות את האימונים. אפשר לדבר עם אמהות שמצהירות כי הן מחכות לרגע שילידיהן יהפכו לשאהידים.
כתבי הצבא צריכים לעדכן באופן שוטף רק על חיסולי משגרי קסאם וגראד. אין לנו באמת עניין לדעת שבניין מפקדה נכתש. המידע הזה לא מועיל ולא משרת אף אחד.
כמו בימי מלחמת המפרץ הראשונה, בגל הפתוח, צריכה להיות פריצה לשידור עם כל נפילה של רקטה או טיל. גם אם מדובר בנפילה בשטח פתוח שלא הזיקה אפילו לעץ.
ילדי שדרות צריכים לכתוב עוד ועוד מכתבים שיתפרסמו בעיתון וימלאו את העמודים שיתרוקנו בגלל יציאתם לחופשה של כתבי השטחים/ערבים ובגלל צמצום הבמה הניתנת לכתבים הצבאיים.
צוותי טלוויזיה צריכים לעמוד הכן בכניסה לבתי החולים בדרום כדי לתעד את הגעתם של הפצועים ולדובב את בני משפחותיהם.
מערכות החדשות צריכות להעתיק את מקום מושבן מהאולפנים הנוחים לשדרות ולאשקלון. ממש כמו במלחמת לבנון השנייה. להיות שם שעה שעה. רק ככה נוכל כולנו, לשמוע בזמן אמת את שריקות הרקטות ולראות את העשן המיתמר.
אנחנו צריכים לזעזע את העולם. להראות עד כמה המצב אבסורדי. להראות באלו תנאים חיים אנשים שומרי חוק, בתוך המדינה הריבונית שלהם. כשנרצחו ישראלים בגוש קטיף הואשמה ישראל בהפקרתם והרציחות תורצו בישיבה המיותרת שלנו שם. הנה יצאנו. עזבנו. התנתקנו. איפה השינוי? מה הטיעון של אנשי החמאס? בפועל, אנחנו לא צריכים לשמוע אותו. רק להראות שוב ושוב ושוב איך חיים תושבי מדינה דמוקרטית, נאורה, פתוחה וליברלית, כבר 7 שנים.
אנחנו צריכים לזכור שבעולם הערבי משתמשים בשיטות האלה כבר שנים ארוכות והשליטה הברורה והמניפולטיבית של ההנהגה הערבית בערוצי התקשורת היא שעושה את ההבדל. כשבתקשורת הישראלית מראים פגיעות בעשרות הרוגים בעוד שבשטחי ישראל הרקטות מרסקות רק רגל או הורגות אדם לעיתים נדירות, ההסברה הערבית מנצחת. הכתבה של ישראל רוזנר היא לא בכדי כתבה מוצלחת. היא מספרת שילדים בני 4-5-6 רצים למרחב מוגן כטבע שני. לתוך החיים האלה הם נולדו וזה מה שהם מכירים.
