כל חיי דגלתי בשלום בין היהודים לערבים הפלשתינים. כל חיי צידדתי בשלום שיספק ולו במעט את המאוויים הלאומיים של שני הצדדים הנצים. אבל היום, 41 שנים אחרי אותו כיבוש/שחרור של מלחמת ששת הימים, ולמעלה ממאה שנים של איבה ומשטמה, אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת: אין ולא יהיה שלום בינינו. לפחות לא בדורות הבאים.
אין ולא יהיה שלום בינינו, כי הם, הערבים, לא כולם אבל רובם, לא מעוניינים בשלום עמנו. הם, הערבים, לא כולם אבל רובם, לא יסכימו ולא יסכינו עם מדינה יהודית בלב לבו של המזרח התיכון הערבי. הם, המוסלמים, לא כולם אבל רובם, לא יהינו לתת ידם למדינה יהודית שחולשת על ירושלים, אפילו המערבית בלבד, על חברון ושכם.
לכן אני מקבל הן את דעתו של טומי לפיד ולפיה נצטרך להתרגל לעובדה שלבעיה הפלשתינית אין פתרון בנמצא, לפחות לא בדור שלנו, והן את אמירתו של יוסי שריד במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, בשעה שקרא לפלשתינים "חפשו אותי בסיבוב", לאחר שגילה אותם מרקדים על גגות בתיהם כל אימת שסקאד נפל על ת"א או ר"ג.
אז, אם אצל ז'וזה סאראמאגו היה זה על העיוורון, הרי שאצלי זה על הפיכחון, לצערי או לשמחתי.
