מדי יום שלישי בשעות הבוקר המוקדמות, אנחנו יושבות וקוראות תהילים בביתה של אניטה חברתי. קהל מגוון של נשים קשות יום יושב שם, ומה לי כי אלין על צרותיי. לשירה יש בן אוטיסט, בת בפנימייה וגבר שברח ממנה; אילנה נמצאת במצב דומה רק בלי הבן האוטיסט, ולשולה המבוגרת בינינו, בת שרק השתחררה מטיפול נמרץ.
כולן גומעות את ספר התהילים בלהט ולא נודע שהפסוקים באו אל קרבן. אניטה המארחת מסתובבת בין כולן ומדליקה נר לנשמה של צדיק ונראה שהכל מתנהל לו על מי מנוחות.. עד שבאה המפקחת על הפאות.
המפקחת על הפאות היא תימנייה נמרצת בת למעלה משישים. לראשה היא חובשת מצנפת לילית ובידה היא אוחזת מיקרופון קטן. מסתבר שהיא עוסקת בארגון כנסים למען צניעות. אולם לא די לה בזה. מיד כשהיא מגיעה היא שולפת מתיקה שלל עלונים ומחלקת לכולנו.
"רחמנא לצלן על כל הפאות, כתוב כאן נשים יקרות הרב.. אמר שכל המגונדרות האלה ברחוב ישרפו באש הגהנום, וגם.."
" אבל.." אני מנסה לקטוע את התלהבותה, "יש רבנים שמאשרים פאות." אני לא מספרת לה על כך שכבר שנתיים אני מתכננת לרכוש פאה אבל רק בגלל המחיר, המחיר! אני עוצרת מבעדי.
" חס וחלילה שום רב, משקרים, מי אמר, זייפו מכתבים בשמם, לא שמעת, אישה אחת חמתה באה לה בחלום ואמרה לה: אם את לא מורידה את הפאה מהראש אני לוקחת לך את בעלך; היא לא הקשיבה לה, פעם, פעמיים ומה את חושבת שקרה.." אני פוקחת עיניים נדהמות.
" לקחו לה את הבעל!"
אניטה מזועזעת בדיוק כמוני. שערותיה הפרועות מבצבצות מתחת לכובע ובעלה המסור שיחיה אוסר עליה לקנות פאה או לחלופין לכסות את הראש עם מטפחת.
" אסור לקטרג ככה על עם ישראל," היא מנסה לעצור את המפקחת על הפאות מלדבר דיבורים אסורים אך ללא הצלחה.
מה שכן, למפקחת על הפאות יש המון ידע בתורה אותו היא שמחה לחלוק איתנו. היא גם פותרת לנו את החלומות ומשמשת כפסיכולוגית לעת מצוא. מאחר ולי אין דמות אם מסודרת בחיי, אימצתי לעצמי מעט את המפקחת על הפאות. משום מה אני אוהבת את הישירות המתלהמת שלה.
לפני שבועיים כבר לא יכולתי להתאפק. אומנם אין לי צרות כמו של שירה ואילנה ובכל זאת עצוב היה לי עד צעקה.
"מה קרה, ספרי," שידלה אותי באותו יום נמהר המפקחת על הפאות.
"אין לי עבודה מסודרת, פעם פיטרו אותי בגלל הפלה, פעם בגלל שמורה אחרת בתוכנית שלי נעלה ילד בכיתה אז החליטו להיפטר משתינו, פעם בגלל .."
"כן, כן, ומה את עושה עכשיו?"
"אז זהו שכתבתי ספר..". את נושא הספר אני לא מספרת למפקחת על הפאות, מחשש שאצלה באש הגיהנום הקרובה לביתי.
"רב אישר?" היא שואלת.
"אישר, אישר" הפעם אני לא משקרת "אבל.."
"אז ככה," פוקדת עלי המפקחת על הפאות.
"תדליקי 18 נרות לעילוי נשמת הצדיק מתיא בן חרש ותקראי 18 פעמים את פרק פו' בתהילים. תבקשי בקשות ומשמים תיושעי".
מי זה מתיא בן חרש, אני רוצה לשאול, אך למפקחת על הפאות אין זמן פנוי בשבילי. יש לה עוד מיליון כנסים לארגן, חלומות לפתור. היא צורחת משהו אל תוך המיקרופון שלה ונעלמת.
בצהריים אניטה מתקשרת אלי ומשדלת אותי להישמע למפקחת. "היא קצת משוגעת, אבל יש לה המון ידע, מה אכפת לך."
אם לא יועיל לא יזיק, אמרתי לעצמי ועשיתי כדבריהן.
ב-2 בלילה התעוררתי משנתי הטרופה, כי הרי ידוע שחצות הוא הזמן האהוב על צדיקים, והתחלתי בטקס. הדלקתי נרות, התפללתי, התפללתי והדלקתי נרות... ו.. למחרת הרגשתי, נפשית לפחות, הרבה יותר טוב. חזרתי לצחוק, צחוק צלול יותר, מתנערת מאיזה מין קיבעון אפרורי ששלט על נימי מחשבתי.
לאחרונה הלכתי לשיעור והרב אמר שם שלפעמים נשמה של צדיק נדבקת בנו. אולי זה מה שקרה לי.
" זה לתמיד?" שאלתי בתקווה.
" מה פתאום?" הוא פסק.
" מתי היא עוזבת אותנו?"
" בדרך כלל כשאנחנו מגזימים, לצדיק קשה לשכון בתוך נפש לא טהורה."
אז עכשיו אני ממש נזהרת. לא לדבר לשון הרע, לא להעליב, לא..
פורים שמח לכולנו והעיר שושן צהלה ושמחה עם ובלי פאות, רק שמחה.
