עבודה: מלאכה, פעולה, עשייה הכרוכה במאמץ גופני או רוחני; שירות, התעסקות, עיסוק במקצוע מסוים לשם מחיה ופרנסה; יצירה, מפעל, דבר שהוכן על-ידי יצירה.
במקורות המקראיים, האזכור העיקרי של השם 'עבודה' מתייחס לנושאים שבין אדם לאלוהים וכאחד הסממנים המייחדים את העם היהודי. באמצעות השימוש בשם 'עבודה' בצרופים שונים, העדיף המספר המקראי לתאר את מהות האמונה היהודית (עבודת האלוהים) ואת הערכים המשותפים לעם היהודי כעם עובד (עבודת האדמה).
כיום, כמה אלפי שנים מאוחר יותר, בעוד אנו משתמשים באותו השם, הרי שצירופי המילים שונים לחלוטין וכך גם המשמעות החברתית והמוסרית של העבודה.
עם השנים הפכה העבודה לעול, לעתים לעוול, ומעניין מהותי ומוסרי הפכה לכלי בלבד. אולי לא עבודת האל היא שהשתנתה אלא דווקא האל שאותו אנו עובדים.
במישור האמוני עמד השם 'עבודה' בבסיס שתי הנחות יסוד לחיי היהודי: חובת עבודת האלוהים הן באמונה וביטחון בצדקת האל ודרכו, והן בשמירת מצוות; ומצד השלילה - איסור על עבודה זרה ועל כל מה שעלול להתקשר לעבודת אלים אחרים. כיום הוחלפה עבודת האלוהים במונחים של שמירת מצוות, ואילו העבודה הזרה אינה מתארת כפירה, אלא דווקא את הוזלת עלות העבודה באמצעות העסקת
עובדים זרים.
בעבר רווחה האמונה כי "כל עבודה מכבדת את בעליה". כיום דומני כי האדם נמדד על-פי גודל חשבון הבנק שלו והנכסים אותם הוא מחזיק. גובה תלוש המשכורת הפך למקדם סטטוס ערכי, ללא התייחסות חברתית אל עצם התרומה של האדם בעבודתו כעובד המהווה חלק מהמרקם החברתי היצרני.
משפטים כגון: "העבודה היא חיינו", "קום בחור עצל וצא לעבודה" התחלפו ברצון לייצר "אקזיט" בורסאי או הזדמנות עסקית המאפשרת רווח קל ומהיר שיפטור את האדם משנות עבודה רבות.
עבודות יזומות, שבעבר היוו מכשיר ממשלתי לשיתוף העולים בבניין הארץ וברקמת החיים של החברה הישראלית, כיום נחשבות לגנאי ועלבון למובטלים.
העבודה העברית הייתה עיקרון רעיוני ומעשי, שעמד בבסיס תנועת העבודה העברית בראשית ימי הציונות; זו הייתה הדרך להחזיר את היהודי הגלותי אל שורשיו: אל העבודה היצרנית ואל עבודת הכפיים.
העובדים של פעם היו חברים בוועד, איגוד או ארגון. המסגרת סיפקה יותר מאשר הגנה על זכויות העובדים אלא גם מסגרת חברתית תומכת - העובדים יצרו תשתיות שספקו הגנה והיו ערבים זה לזה.
כיבוש ארץ ישראל נעשה על-ידי כיבוש העבודה - החזרת עטרה ליושנה: חזרה אל עבודת הכפיים, אל עבודת האדמה, אל הטבע, אל הארץ וכל זאת כערובה להבראת העם היהודי, להצלחת השיבה לציון ויצירת חיי עם בארצו על בסיס חברתי צודק. הצעירים כיום מחפשים את הדרך לכבוש את השווקים הגלובאליים, רצוי מהכורסא בסלון או מכיסא בית הקפה. החקלאים של היום מעסיקים עובדי אדמה זרים - עובדים זרים. מעסיק אינו בונה את הארץ אלא מעשיר את חשבון הבנק שלו באמצעות צמצום זכויות עובדים והעסקת עובדי קבלן.
פועל הבניין העברי שבמו ידיו בנה את הארץ, התחלף בפועל הערבי וכך מעבודה עברית כערך, נשארנו עם עבודה ערבית כדי לחסוך. עבודה ערבית הייתה ונשארה סוג של כינוי גנאי - אלא שגם כאן המהות השתנתה: אם בעבר הצורך להילחם בעבודה הערבית היה ביטוי לרצון של הציונות לכבוש את הארץ באופן אקטיבי גם על-ידי עובדים ופועלים עבריים כחלק מהותי מהגשמת הציונות, הרי שכיום צירוף המילים "עבודה ערבית" מהווה ציון גנאי שפירושו עבודה באיכות ירודה.
השינוי במשמעות העבודה אינו משמעות מילולית, אלא ביטוי לשינוי העמוק שעברה החברה הישראלית במהלך השנים מאז הקמתה. העבודה הפכה ממושג בעל משמעות שיתופית ומשתפת, למושג בעל משמעות פרטית ואישית. בנוסף, אנחנו לא עובדים אלא כולם עובדים בשבילנו. החברה הישראלית הפכה לחברת מנהלים.
השינוי שעבר השם 'עבודה' מצייר בצבעים עזים את השינוי הערכי שעברה החברה היהודית ולאחר מכן הציונות ישראלית: הערכים הרוחניים הוחלפו בחומריים. אין עוד חשיבות של ממש לסולידריות קולקטיבית כפי שבאה לידי ביטוי בשותפות האקטיבית בבניין העם והארץ, אלא התמקדות בפרט ובצרכיו.
במילים אחרות, מחשיבות היציאה לעבודה כתחושה של שליחות ותרומה לקהילה, העבודה הפכה לפלטפורמה חסרת ערך קולקטיבי. הערכים האינדיבידואלים הנגזרים כיום מהערך עבודה, הם השכר המשולם עבורה והניסיון וההתמקצעות שהיא מקנה לפרט הבודד ביכולתו למצוא עבודה טובה יותר אחריה.
