אם בעבר יצא לפניה שמה של אוניברסיטת ביר זית, שליד רמאללה, כחממה סטודנטיאלית לטרור נגד ישראל, הרי שכיום הגיעה אימתם של הסטודנטים הערביים גם לפתחיהם של מוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ.
אין זה עוד סוד כי פרחי האנטיליגנציה האלה, בבתי האולפנא שלנו, לא נמנים, בלשון המעטה, עם חסידיה של מדינת ישראל. בסתר-לבם הם מייחלים לתבוסתה הקרובה ומשוכנעים כי השלטון הציוני הינו רק בר-חלוף. הגיעו הדברים לידי כך שאפילו חברי הכנסת הערביים, האמורים לשמש להם לפה, מצטיירים בעיניהם, מעצם חברותם בבית המחוקקים הישראלי, כלא פחות מאשר "קוויזלינגים" - משתפי-פעולה עם השלטון הציוני.
מרימים ראש
כעשרים אלף סטודנטים ערבים לומדים כיום במוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. הם, שאינם רואים את ישראל כמדינתם, מקצינים משנה לשנה את שנאתם אליה. אם, אי פעם, הם נאבקו למען שוויון-זכויות מלא בארץ הזאת, הרי שעתה הם מייחלים, בסתר-לבם, להפוך כאן לרוב דומיננטי ושולט.
סוד גלוי הוא שהסטודנטים הערביים מאוכזבים מכל מה שקורה סביבם: מן הקיפוח, שהם חשים בו, לדבריהם, על כל צעד ושעל, כמו גם, ממה שהם מכנים, פעילותם של כוחות הביטחון נגדם. הם לומדים, אמנם, בצוותא עם עמיתיהם, הסטודנטים היהודיים, ואף דוברים ברהיטות את שפתם, אבל אינם מסתירים את הסתייגותם כלפיהם. בשום פנים ואופן הם לא מוכנים עוד להרכין ראש, כערבים צייתנים בפני השלטונות הישראלים ולא מהססים לפעול, בגלוי, לשינוי סביבת-חייהם, דרך מאבקים ציבוריים ותקשורתיים. תוך כך הם, כמובן, נזהרים מאוד לנהל אותם במסגרת החוק, כדי שלא להיעצר חלילה.
ככל האפשר הם ממעטים להיתלות במדינה הציונית - אם בקשרים חברתיים עם עמיתיהם, הסטודנטים הישראלים, ואם בסיפוק צרכיהם היומיומיים. את אלה האחרונים הם משתדלים לרכוש בכפריהם הערביים, ובלבד שלא לתגמל בכספיהם את הכלכלה הציונית.
ישמרני האל
בראשית שנות השישים של המאה החולפת, בתקופת לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, שמרו, עדיין, הסטודנטים הערביים על פרופיל נמוך במאבקם נגד השלטון הציוני. רק הקיצונים שבהם, שנמנו עם תנועות מחתרתיות, העזו להפגין, בפומבי נגד הממשל הצבאי, ששלט אז בכפרים הערביים, כשהם זוכים לתמיכתם הגלויה של אנשי השמאל הקיצוני הישראלי.
הידוע שבהם, באותה תקופה, היה הסטודנט סאברי ג'רייס, מכפר פסוטה שבגליל. לימים הוא הפך לאחד ממנהיגי תנועת "אל ארד" הקיצונית, "להשבת אדמות הערבים הגזולות". מאוחר יותר הוא נמלט לביירות, מפחד השלטונות הישראלים, והפך לממונה על ארכיון ה"פתח" בביירות. בערוב ימיו הוא כיהן כמנכ"ל המכון למחקרים פלשתינים ברמאללה והפך, כאידיאולוג פלשתיני, ליועצו האישי של יאסר ערפאת.
דמותו של סאברי ג'רייס משמשת היום מופת לרוב הדומיננטי של הסטודנטים הערביים בארץ. הם אינם מהססים עוד להרים ראש בהפגנות הפומביות נגד "המשטר הציוני". הם גם מצהירים, בגלוי, כי יפסיקו את פעולות המחאה שלהם רק כשהמדינה תחדל לשאת אופי יהודי ותהפוך ל-מה שהם מכנים, "מדינת כל אזרחיה". בד-בבד הם תובעים, בעליל, את מימוש שיבת הפליטים ונסיגת ישראל לקווי 1967. איך אמרה מאדאם דה-סטאל: "ישמרני האל מאויבי. מידידי - אשמר אני!
