ידויי האבנים בצפון הארץ שהפכו ליומיומיים, הוגדרו ע"י קצין משטרה כתעלולים של ילדים. הגדרה מוזרה, כי במשטרה יודעים היטב שמדובר בטרור ערבי מאורגן ומוכוון שהשימוש בילדים הוא מאפיין מובהק שלו.
בשנת 2000, פרצה מלחמת אוסלו - "האינתיפאדה השנייה" בלשון האויב, בצורת מרד ערבי ששיתק בייחוד את צפון הארץ ע"י הרס אדיר של רכוש ציבורי, חסימת עורקי תחבורה, פוגרומים בנוסעים יהודיים שבאחד מהם נרצח ז'אן בכור בכביש החוף ע"י ידוי אבן, ניסיונות הסתערות על ישובים ואף ירי על שוטרים.
משטרת ישראל רשמה אז פרק מפואר, כשהצליחה לבלום את האספסוף המורד במהירות וביעילות. אלא שהמשטרה שכחה שבישראל אסור לנצח את האויב, ומי שזרק את השוטרים לכלבים, היה אהוד ברק שמשיקולי בחירות הקים ועדת חקירה בעלת הרכב המבטיח מראש מסקנות פרו ערביות, שחקרה דווקא את התנהגות המשטרה.
משטרת ישראל, שהבינה את הרמז, מקיימת מאז "נוהל ידיים בכיסים" מול התפרעויות ערביות, החל מעמידה מהצד בהתפרעויות במשחקי כדורגל וכלה בחוסר נוכחות בתוך ישובים ערביים והיעדר תפקוד רציני בכל הנוגע לחיפושי נשק בלתי חוקי וטרור ידויי האבנים.
הממסדים התקשורתיים, המשפטיים והשלטוניים המורכבים ברובם הגדול מאנשי שמאל קיצוניים, חוזרים על המדיניות שהובילה אותנו לאסונות הקודמים. האינתיפאדה המתפשטת בתוך הקו הירוק היא חזרה מדויקת של האינתיפאדה הראשונה ביש"ע. גם היא מתאפשרת כתוצאה ממדיניות של הקפדה שלא לגעת במנהיגים הערביים הקיצוניים ביותר, המסיתים, המארגנים והמממנים של הטרור, שגם ביש"ע הניעו את המלחמה בתחילה בידויי אבנים "בלבד".
לא רק המשטרה מבינה את הרמז. כמו ביש"ע בשנות השמונים גם כעת בקו הירוק, רוב האוכלוסיה הערבית מעוניינת לחיות בשקט, באווירה החופשית ובשגשוג הכלכלי שיש להם בישראל, למרות היעדר שוויון מוחלט. אלא שהגיבוי שלא ניתן למשטרה והטיפול הרופס בראשי המסיתים דוחף את הערבים לידי הקיצונים. בדיוק כך החלה ביש"ע האינתיפאדה הראשונה, שבהמשך תורגמה לאסונות של אוסלו וההינתקות, שפתחו מול ישראל שתי חזיתות לחימה חדשות - עזה ויו"ש. כעת, שוקדים "קובעי דעת הקהל" בתקשורת, הפרקליטות, בג"צ, והממשלה על התקדמות הסרטן הזה גם לגליל, ליפו ולנגב, ומאמציהם אכן נושאים פרי - חזית נוספת, מסוכנת ביותר, נפתחת מול ערביי ישראל.
וכך זה עובד: אויב כמו ראיד סלאח, המסית הראשי, יכול לממן את החמאס, להסית בסגנון אנטישמי עם רמיזות נוסח עלילות דם ילדים המוכנס למצות, לקרוא לאינתיפאדה, להמריד את הערבים ולהדליק את הר הבית, מבלי שיגורש לחבריו בלבנון ומבלי שאזרחותו תישלל. לא רק שאדם כמו עזמי בשארה יכול להיבחר לכנסת, אלא שכשהוא נתפס על חם בעבירות ביטחוניות, מאפשרים לו לחמוק מעונש, ולחיות בנחת בחו"ל עם מענק פרישה של כ-200,000 שקל מטעם הפראיירים בכנסת, וללא ערעור על אזרחותו הישראלית. כך גם לגבי אזרחים ערביים שהורשעו בטרור וממשיכים לקבל מאיתנו את הביטוח הלאומי. במקביל, אין תמריץ לערבים הנאמנים למדינה. כך מצטרפים יותר ויותר ערבים למעגל הטרור- השלטון מוכיח להם כי הפשע משתלם.
ולאן נעלמה המוטיבציה לבלום את הקטסטרופה? נראה שהשלטון מותש כתוצאה מהפעילות הבלתי פוסקת נגד האלמנט המסוכן במדינה - מתנחלות בנות 14 המנסות לתת לטרור תשובה ציונית על גבעות השומרון.
