אני מתקשה לפענח את התחושות שלי כלפי הקנצלרינה של גרמניה, אנגלה מרקל, וכלפי ביקורה ונאומה ה"היסטורי" בכנסת.
אבל יש לי בעיה עם התחושות של מרקל עצמה. כאשר אנגלה מרקל אומרת - כך התרגום - שהיא חשה "בושה" נוכח מה שהעם שלה עולל לעם שלי (ולמשפחה שלי) - אני חש איום ונורא, וגם זאת בלשון המעטה.כי אתם הבנתם את זה? הבן אדם ברחה לו איזו נפיחה במקום ציבורי, והוא חש "בושה".
אילו לפחות הייתה מרקל אומרת שהיא לא מוצאת את המילה המתאימה לתחושותיה, והמילה "בושה" אינה יכולה להכיל אותן - ניחא. אבל להתבייש, כמו מי שכאילו נתפס בקלקלתו - זו ההגדרה?!
אני לא חושד במרקל שאין תוכה כברה, ואין לי סיבות לחשוב שהיא אינה מתכוונת לאשר היא אומרת. אבל מרקל, כשדיברה גרמנית מעל דוכן הכנסת, לא ייצגה שם את עצמה. היא ייצגה שם את העם שהכחיד מיליונים מבני העם שלי - בדור הזה.
מצד שני, אולי, מי יודע, אנגלה מרקל בכלל התכוונה בביקור הזה להעביר מסר מחנך לאחור - אל העם שלה שהשאירה על אדמת גרמניה - שעה שהיא ביקרה אותנו כאן. האם מרקל מתכוונת לחנך את העם שלה? הלוואי. האם היא מתכוונת לפייס אותנו? אני מקווה שלא. עוד לא!
