לפני שבועיים עמד שוטר סיור במשטרת ירושלים לפני הברירה, להציל יהודים או להפקיר יהודים. היו לו את כל האמצעים הדרושים כדי לבצע אחת מן ההחלטות. נשק אוטומטי, שכפ"ץ, קסדה, גיבוי משטרתי בדמות שותפתו לסיור, מכשירי קשר. הוא בחר לעמוד בחוץ ולכוון את התנועה בעוד הטבח נמשך.
לפני 3 ימים נזעקה משטרת ירושלים להגן על שכונת ההר הגדול (ג'בל מוכבר בלע"ז) מפני התקפה מאורגנת של פורעים. הפורעים הודיעו מראש למשטרה על כוונותיהם, הודיעו על הזמן השעה והמיקום, ובשעה היעודה, למרות נוכחות משטרתית, נכנסו לשכונה וניהלו קרב אב"א (אבן באבן) עם השבאב המקומי. משטרת ישראל הגיבה בעוצמה ועצרה עשרות מבין המתפרעים שלא התנגדו כלל למעצר.
השוטר שעמד במחסום משטרתי לא הגיב נכון כאשר הנהג, שברכבו מתכת גנובה, האיץ ופגע בו. במקום לירות בנהג הדורסן הוא העדיף למות. כעבור יומיים שוטר אחר למד היטב את האירוע וזינק הצידה בעוד הפושע נמלט כמעט באין מפריע.
מה למדנו משלושת האירועים הללו? שמשטרת ישראל היא כיום המשטרה חסרת הישע ביותר בעולם המערבי. היא לא מסוגלת לעצור אירוע גם אם היא מקבלת עליו התרעה מראש, והיא איננה מסוגלת להתערב באירוע גם אם יש בידה את כל האמצעים, ולעולם לא תעצור את הפרוטקשן.
קצין צנחנים שפירא השכיב את ילדיו לישון, תפס את נשקו האישי, שעט אל מקום הטבח, העיף הצידה את השוטר, והסתער על הטובח. בצבא תמיד אמרנו, אין לא יכול. יש לא רוצה. מי שרוצה להציל יהודים מוצא את הדרך, ומי שחונך שיהודי טוב הוא יהודי מת נשאר בחוץ בעוד הטבח מתרחש.
מזה חמש עשרה שנה שמשטרת ישראל סימנה לעצמה את האויב. היהודי הציוני. תפקידה העיקרי הוא להגן על הכובש הערבי (לכן ההגנה המשטרתית על ההר הגדול) ולהכות בציוני בכל הכוח. צפייה באירועי עמונה ובכל הפינויים של המאחזים מראה בבירור את השנאה הממוסדת של המשטרה לציונות הדתית. סיור לאורך דרכי הנגב מדגים את אוזלת ידה, או את חוסר רצונה של המשטרה להתערב בהשתלטות על קרקעות המדינה.
מכת הפשע המאורגן בחקלאי צפון הארץ ודרומה היא כבר עובדה שאיש לא מהרהר אחריה. שיחה אחת או ביקור אחד בתחנת משטרה כדי להתלונן על פריצה גניבה או חמס חקלאי מדגימה עד כמה המשטרה איננה מעוניינת להגן על האזרח היהודי מפני הפורע הערבי.
השוטר הוא מטריד סדרתי של נהגים שלווים, שחושש לעצור את המשאית המלאה בעצים כרותים (עשרות כאלו על הכביש בכל עת) או מתכות גנובות, או רכב מעשן ומזהם, שמא יבולע לו. משטרת ישראל מנהלת מצוד אחרי נערה שגידפה, לכאורה, ערבי, אך מאפשרת לבני משפחת רוצח-ההמונים להניף מאת דגל הרצח ולעודד מעשי רצח נוספים.
אין יהודי במדינת ישראל שחושב שמשטרת ישראל תגן עליו בעת צרה, ואיש איננו מאמין למילה היוצאת מפיו של מפכ"ל המשטרה שמתועד ומצולם נוסע במהירות של 180 בנסיעה מנהלתית.
אך מה לי להתגולל על המשטרה? בימים אלו בא ראש ממשלה לעיר בישראל ואומר לתושביה בפירוש: תתרגלו לקטיושות, אינני מתכוון להגן עליכם מפני ההפגזה הבאה. בימים אלו מסביר השר הממונה על ביטחון הפנים שאיננו מסוגל מבחינה משפטית לפעול נגד משפחת הרוצח שטבח בבחורי הישיבה, ואפילו לא לבדוק אם הבית ממנו יצא הרוצח בנוי באופן חוקי.
שרת החוץ של ישראל מכריזה לפני כל מיקרופון כי ישראל מערימה קשיים בפני השלום המיוחל בכך שהיא בונה בית ליהודים בירושלים. שר הביטחון מסתובב במסוק ומראה לאורח מאמריקה כיצד אפשר למסור חלקי מולדת ולסמוך על כיפת ברזל. שרה אחרת מודיעה כי ממשלת ישראל מעבירה עשרות מיליוני שקלים לחמאס כי זה אינטרס ישראלי לשמור על מעטפת המכס האחודה בין ישראל לחמאסטאן, ולממן את בתי החרושת לקסאמים. ואחרי כל זאת אני מצפה משוטר סיור שישליך נפשו מנגד כדי להציל כמה ילדים יהודיים ממוות?
פני הדור כפני המשטרה. המשטרה משקפת את סדרי העדיפויות של הדרג המדיני. הדרג המדיני-תקשורתי-משפטי של מדינת ישראל הוא האנטישמי ביותר שהיה מאז ומעולם. הוא תומך טרור, מתעב יהודים, שונא ציונות, מדכא התיישבות, מעודד שוד קרקעות הלאום, וכללית הוא עוין רב עוצמה של עם ישראל וארץ ישראל. השופטים והשוטרים הם בבואה נאמנה של השלטון, וכל עוד עם ישראל מסכין עם השלטון האנטישמי, אל יצפה שהמשטרה תציל אותו מתוצאות המדיניות האנטישמית.
