פיוטים עתיקים בראייה מחודשת

נתחיל בציטוט הפיוט העתיק: עזר מצרי היית ר' עזרא בן-ששון עזרא לחן: בבל (עירק) מקאם: חוסיני עֵזֶר מִצָּרַי הָיִיתָ סִתְרִי וּמָגִנִּי אַתָּה הֱיֵה לִי גּוֹאֵל גַּם עַתָּה אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם עֵת אָמְרוּ בּוֹאוּ נַכְחִידֵם פְּלָאֶיךָ מִי יַגִּידֵם אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ רָצָה הָמָן הוּא הָרָשָׁע לַעֲקֹר בֵּיצַת עַם נוֹשַׁע אָזְנָיו הַכְבֵּד עֵינָיו הָשַׁע אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ אָז שָׁב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ תָּלוּ אוֹתוֹ עִם כָּל יוֹרְשׁוֹ בָּא לַעְקֹר וְנֶעְקַר שָׁרְשׁוֹ אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ בֶּן יָאִיר הָפְקַד עַל בֵּיתוֹ וְיָרַשׁ אֶת נַחֲלָתוֹ כִּי נִשְׁמְעָה תְפִלָּתוֹ אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ שָׂשׂוֹן שִׂמְחָה לַיְּהוּדִים אֵבֶל מִסְפֵּד מַר לַמּוֹרְדִים וְרַבִּים הֵם מִתְיַהֲדִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ בַּפּוּרִים וּשְׁתוּ עַד תִּהְיוּ שִׁכּוֹרִים שִׁלְחוּ מָנוֹת לַחֲבֵרִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים בְּלֵב טוֹב וּבְסֵבֶר פָּנִים רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ נָא קַבֵּץ אֶת קְהָלֶיךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ אָז תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ לְךָ אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ חַזְּקֵנוּ אַמְּצֵנוּ מִן הָעַמִּים קַבְּצֵנוּ וְאֵלֶיךָ הֲשִׁיבֵנוּ אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ ............................................ בכל בית מהשיר "עֵזֶר מִצָּרַי הָיִיתָ", הטור הראשון וחצי הטור השני מעניקים תוכן ומיד אחריהם קבועה תבנית חוזרת. תבנית זו מעניקה לפיוט מסגרת ויוצרת על-ידי המנגינה מימד אקסטאטי. השימושים הלשוניים הרחוקים מעט מאיתנו, נמוגים בלשון שהולכת ונהיית זרה: השיר מתלונן על הפאשיסט המפורסם המן שביקש: ... "לַעֲקֹר בֵּיצַת עַם נוֹשַׁע". זוהי מטאפורה קשת התרה והפיוטים המרגשים אותנו מלאים מסגנון זה. הפייטן רצה לחרוז מילה עם רשע והתפתל עם "עם נושע" ולי הפיתול מעניק אפשרות לתהות: אולי יש לבחור דרך ביטוי חדשה ולשים את המוצגים הטכסטואליים במוזיאון מכובד ככל שיהיה, אבל להפנות משאבי יצירה לפיוט מתחדש, ישראלי? אני מעלה מפיוטים אחרים בזכרון מושגים מפותלים דומים: "רחמן סלח ל... עם לא אלמן... ושלח ציר נאמן" במקרה הראשון שהצגתי, רק מי שלמד הרבה מדרשים וזוהר ישתכנע שאנו "עם נושע". גם "עם לא אלמן" שמטרתו לחרוז עם "רחמן" אינו מרתק אותי מבחינת יופיו של הפיוט. עומס המושגים ונושאי הפיוטים מביא אותי למחשבה מטרידה שהפיוטים לא נועדו לילדי ישראל שחבשו את ספסל בית המדרש. הפיוטים נועדו לביצועם של הדור הבוגר. הם נכתבו למבוגרים, הלשון ועולם המושגים מעידים שהם קהל היעד. הנוער והגיל הצעיר אינו קהל יעד כלל וכלל. ומדהים הדבר: כיצד זה שלא העניקו לגיל הצעיר מקום מרכזי בחווית התרבות היהודית? הטכסטים של הפיוטים אינם רקומים בחווית הילד, ובמקרה הפיוט שלנו, מפיוטי הפורים הדבר ניכר בפשטות. הפיוט הבבלי הנזכר לעייל מתנגן בכבדות בוטחת. כמו לא עברו שינויים על היהודים, לא בהיסטוריה ולא בטרמינולוגיה, כמו לא התעבו הקונוטאציות והאסוציאציות ואנחנו עדיין חווים איך מבקשים חורשי רעתנו: "...לַעֲקֹר בֵּיצַת עַם נוֹשַׁע..." . וכמו עוד מעט קט ויגידו גם במהדורת החדשות: ישראל תבחר את המקום והזמן להגיב על-פי מדיניות הביטחון של עם נושע... אני מאזין כעת לפיוט הנ"ל נהנה מההאזנה הפסיבית שלי לביצוע. טון המזמרים מדגיש את האותיות ט' וְ ק' עמוק מתוך החיך במיומנות שנעלמה מהדור הצעיר וכמובן מילדי וממני, מרבניו של היהודי המזרחי שהוא היורש הטבעי של עולם הפיוטים העצום וכלל מנהיגיו אינם שמים במוקד את מורשת מזרחיותם וכללם נישא מזמן להיות עותק דהוי של מנהיגות אירופאית בזיקותיה הלשוניות [במבטא], בזיקות המוסיקאליות [בהתנכרות למוזיקה המזרחית והפקרתה ליוצרי מוזיקה "מזרחית" עילגת ורדודה] ובזיקות למנהיגי תרבות לא מזרחיים והשקפת עולם מדינית שמתבצרת יותר במטאפורה כ"רבני שכונות" [שכונת העדה העירקית/ שכונת העדה המרוקאית...] משבר המנהיגות הוא משבר התרבות בכללה המגיע גם לקפאון שחל על היצירה היהודית הייחודית ששמה עולם הפיוטים. מה יכול היה להתרקם בעולם פיוטים שמתחדשים כאן בארץ? הנושאים, הלשון, החוויות של הזמן היהודי, כל מה שהפיוטים שרו אודותיו ונאמר בעולם מושגים שעיקרו נוצר בקהילות שהיו בטרם היות המרכז היהודי בארץ ישראל - כל אלה עשויים לקבל מימד חדש וחי. אבל הקפאון בעינו עומד. בעולם הפיוטים שרים על פורים אבל אין בו את המימד ששירי החול שרים בו ומאפשרים לילד להיות שותף. הרי יש עצמה בלתי מסוייגת בילד ששר בשמחה ובלי החומרים של תחנונים כלפי שְׁמֵי-רַבָּא את שירי הפורים ששרים ילדים. חסרה לי חוליה בפיוט שמאפשרת לילדים לשיר שירי שמחה. שמאפשרת למבוגר לשיר שירי חוויה חיובית. האמנם אפשר? בשביל כך נועדה יצירה שמותר לה לחיות ולא הסטגנציה הטכסטואלית תאפשר לחיות ביצירה. ובאשר ללשון: יצירת פיוט מתחדש תעניק לפיוט ממה שאירע ללשון בדור האחרון, יותר נכון, ממה שארע לכלל השפה והיחס אליה. הרי המנטליות שלנו כמי שחיים בארץ ישראל משתקפת כבר בפזמונים היהודיים החדשים שיש בהם שמחה ונטיה נפשית שונה לחלוטין ממה שהיה רק לפני עשרים שנה. אני רואה את יונתן רזאל ששר והלחין את שלש המילים: "צא מן התיבה" כסנונית אדירה שהמחישה את מה שהתחדש: שהיוצר המאמין קלט את המושגיות שבלשון הפסוקים ובזה העלה את דרגת ההפשטה והרוחניות של הלשון והמזג הנפשי למדרגה גבוהה. המזמר פסוק מקורי עושה דבר המכבד את המקור. במדרגה אחרת מצוי השיר "צא מן התיבה" כי המלחין הופך בעצם המיקוד על מילים בנאליות אלה למפרש בפני עצמו. התיבה כמילה, כמקור שבו נברא העולם, היציאה הנושקת ליציאות רבות אחרות - לאברהם נאמר צא, יעקב יצא [לחרן] וכלל ישראל היוצאים למסע שונה ממסעה החומרי של האנושות, למסע רוחני. זו סגולתה של התודעה הנפשית-לשונית החדשה, בהיפוך מלשון הפייטנים עתירי הזכויות לשעתם. אבא עליו השלום היה נעים זמירות. הוא לא לימד אותי את הפיוטים. הוא שר את חלקו של הפיוט ושתיקה היתה משתלטת עליו. לא טרח לחפש אנתולוגיה ולשיר לנו. ומעולם לא הכביר מילים כמוני, המפטפט, על סיבת שתיקתו. את החללים בין השתיקות היה ממלא בספורים על - איך סבא היה מספר להם בבגדד ואיך התארגנו נגד הערבים בלימודי עברית במחתרת, שאמא למדה ממנו עברית כתלמידת מחתרת ומה קרה בפארהוד ואיך ניצל מהמון ערבי אבל את המשך השיר כבר שכח, ו-היו זמנים... ככה נעל אבא את השיחה וידעתי שאינו יכול להבין שהדליק בתוכי דמעה ושאני אהיה בצרות מכל הגמגום הזה, כמו שעיניכם רואות כעת נכוחה. הצליל העמוק

משהו מיוחד בביטוי המילים נזהה כאן- החיריק תחת האות ש' במילה שִׁמְךָ, אינו מבוטא כמו i, הוא הרבה יותר קרוב לשוָא. לכן המזמר העירקי שר: שְׁמְךָ כמו הבבלים שפוגשים בבית כנסת מנחת יהודה בקרבת שוק מחנה יהודה בירושלים . גם בהיגוי המילה יתקדש אין למעשה חיריק תחת היוד, הם שרים לך: יְ...תְקַדָּשׁ. היוד שואית כאילו והיא עוטה קדרות. והנה המילה קַבְּצֵנוּ, הרי היגוי הק' עמוק מהחיך והיגוי הצ' דומה לס' שנפלטת באופן וירטואוזי בו הלשון מתקמרת בתוך החיך ומעניקה לאויר גלישה כאילו באה לאותת אולי כמה נחנק המן על החבל... האם אשיר כך, כשירתו של אבא, אי פעם, גם אני? האם יש לי שליחות כך לשיר? קשה לי הפרידה מהצליל העמוק, רב ההוד הזה ובכל זאת אני עומד נבוך עם גרון שאינו גרון ניחר ומשתוקק להתחבר לשירה ששר סבא של סבא שלי אבל הגרון מסרב, מיתרי הקול שמשתוקקים לנגן, להתגעגע, להתרפק, כבר הפנימו גם את הקרשנדו של ראוול וגם את האדג'יו של אלבנוני ואת חליל הקסם ואת ... "אני פורים/ אני פורים/ שמח ומבדח/ הלא רק פעם בשנה אבוא להתארח// ללה לה אפצ'י / ללה לה אפצ'י ואת "ליצן, ליצן, ליצנים/ עליזים וצחקנים/ טרללה ברעשן/ טרללה בקשקשן/ פור פור פורים טרלה/ חג שמח חג נפלא וכמובן "זקן ארוך לי עד ברכיים/ קרניים לי קרני הליש/ היי צוחקת ושמחה כמוני מסכה ואיך לא אזכיר את האמפטיה לצרכיו הרגשיים של הילד ב "לכולנו לכולנו/ על ראשינו זר/ אך אחת מאתנו/ היא מלכה אסתר... וגם אני אשיר/ הבאתי סוס אביר/ את מרדכי היהודי/ ארכיב ברחוב העיר - שבצעה אהובה צדוק למילותיו האוריריות של לוין קפניס ולחנו מלא האושר של נחום נרדי.

המוזיקה המזרחית

הורי עלו מבגדד ונשאו בארץ בט"ו בשבט בבית כנסת מנחת יהודה בירושלים. לאבא היה פטיפון עם מנואלה ותקליטים של עבד אל וואהב, אסמהאן, לילה מורד, תקליטי בקלית עבים שקבלו אל תוכם את מדקרות הנחושת העשויים כמסמרים והפיקו את השירים. הייתי תינוק והאוזן קלטה את המוזיקה המזרחית שנחרטה במעמקים שם אינך יודע מה משוקע. כשגדלתי מעט צחקתי למילים הבלתי מובנות באחד השירים: איגרי איגרי איגרי, אבדה השפה הערבית ולא עברה אלי מהורי, מה הוא שר שם? משיב אבא: איגרי, הוא אומר: תיסע! רוכב הסוס פוקד על סוסו לנסוע. לימים יספר לי אבא שכשהגיעו לארץ שמע לתדהמתו זמרת שרה: עגלה עם סוסה בשדה תרוץ... זה נראה לו מוזר מאוד. מה מוזר? שבלשון של התורה שרים על עגלה עם סוסה. זה לא נראה לו עולה בקנה אחד עם השפה היקרה [אבא לא דבר במושגים של חילול הקודש, אלא על עולם המושגים המפתיע שנגלה לו בשירים בארץ]. פורים 1962 תשכ"ב עברנו מירושלים למושב ברק בתענכים. אנחנו משפחה "עירקית" יחידה. השאר עולים חדשים ממרוקו. אז עדיין נהגו שלחגים כמו חנוכה ופורים תלמידי הכתות מציגים מחזה להורים. הצגנו את החולה המדומה. הצגנו את מלך סין ששילח את הזמיר שלו כשקבל מתנה - צפור קפיצים מזמרת ממלך יפן [אני מקווה שהיא לא היתה מתוצרת טויוטה כי הטויוטה שלי כבר חודש במוסך זמיר בירושלים...]. 1964 את התחפושות אנו מדביקים ב"דבק שקדים", ניילון אין עדיין בעולם. אבא כותב את ההצגות לפורים. בבית הספר בכל שנה יוצרים מחזה. אבא מעצב גם את התפאורה לבית הספר. המחזות בכתב יד שמורים בביתי. אבל אז במושבים הם היו האירוע הגדול בו נפגשו כל בני שלושת המושבים מול רחבת הבמה. את הבמה יצרו מפלטפורמות של טרקטורים. יפלח הטרקטוריסט מדבורה עשה את זה בשמחה. לא קבלו ולא דרשו כסף על מצוה כזו: הקמת במה לילדים אינה עבירה על איסור הקמת במות מחוץ למקדש. בבוקר שרנו מילים מאגדה ישראלית: בהרים כבר השמש מלהטת/ ובעמק עוד נוצץ הטל/ אנו אוהבים אותך מולדת/ בשמחה בשיר ובעמל/ ממורדות הלבנון עד ים המלח/ נחרוש אותך במחרשות / מה עוד לא נתנו ונתן לך/ אנו אוהבים אותך מאוד - אלתרמן היה שם הפייטן בעל האגדה אותה חוויתי מדי בוקר. לא שרו את זה בבית הכנסת. בערב התחילו לבא האנשים. איך הם באו? ממושב דבורה וברק ואדירים באו המשפחות: דנינו [היום- אלדן] וסוררו [היום- שורר] וזרביב [היום - זר] ואמוזיג [היום - מוזג] ואילוז [היום- לוז], ועאמר [היום - עומר] וסוברנו [היום - סובר] וגוזלן [היום - גולן] ואבוקסיס ואבוקסיס ואזולאי - באו מבתיהם עם כסאות על הכתפיים לבית הספר שבמרכז המושבים- ליד הצרכניה ומחסן התערובת קרוב לקופת חולים ולבניין קטן משונה אחד שסביבו היו הרבה קוצים ושהיה בו רק חלון קטן אחד גבוה ודלת אחת היתה לו מאחורי קיר ורק נשים היו נכנסות אליו ותמיד ממושב אדירים ולא ידעתי למה. וכשלא יודעים למה זה שייך תמיד לפורים. כי כשלא יודעים זוהי מסכה. מחביאים משהו. הם באו וישבו מול הבמה [כך גם באנו במוצאי שבתות לסרטים ולמשחקי כדורגל במושב]. ואנחנו שיחקנו את מגילת פורים כפי שכתב אבא ובכמה מערכות. במערכה שניה היו מחליפים תחפושות. לא היתה מוסיקת רקע ולמיטב זכרוני לא היו מכשירים חשמליים - מיקרופונים או מגברי קול. אבל היתה שמחת היצירה. לא היתה לנו, הילדים, שום בעיה ללכת אחרי ההצגה לבית הכנסת לשמיעת מגילה. אבל ידענו: שם לא אנחנו במרכז. שם לא נקבל מחיאות כפיים. שם ישירו המבוגרים כמה פיוטים, אדון רביבו יתקוטט עם אדון פרץ על המקאם הנכון ואדון דנינו יעלב וירצה ללכת הביתה ואדון ויצמן ששם מאה קילו בושם על הלחיים ושמכריח אותי לתת לו נשיקות משני הצדדים של הפנים יפייס אותו במדרגות, איך אני יודע? כי כל זה קרה גם שנה שעברה וגם שנה שעברה, שעברה, שעברה... את הפיוטים לא נבין בכלל. המריבות והצעקות יבהילו אותנו למדי ויצחיקו אותנו. אנחנו לא נהיה קהל בית הכנסת כשנגדל ורוב השמות יהיו כבר על האבנים הלבנות שבפתח המושב. אנחנו הילדים נגדל ונתחפש לישראלים. גם את שירי הילדות המעטים של פורים נשכח. גם בכלי התקשורת לא ישמיעו כבר את מה שהפך ל-"חקפורים חקפורים חקה דולה יהודים". למה? כי האירוניה והסרקזם נצחו. המסכה היהודית-פורימית עוד אפשרה לפסוח על שני הסעיפים תחת הרשות להשתכר ולא להבחין בין ארור המן לבין ברוך מרדכי אבל הנטישה הכללית, גם של החזות היהודית וגם של האלטרנטיבה הישראלית הצעירה גרמו להתרסקות מוחלטת שמשתקפת במלא האכזריות דוקא בריסוק המשמעות שנראה נוכח המילים ששכחו את התוכן שלהם והן שכורות ולא מיין: ל"חקפורים חקפורים" מרוסק המשמעות מצטרף "חג החנוקה" [ עמוס עוז בספור על אהבה וחושך יסביר לכם ששיר חנוכה "מעוז צור ישועתי" הוא שיר קצת נאצי... ] ולנעמי שמר נקמו בפיסוק מסורס שיבליט את הפועל לעקור: "אלנתה - עקור - נטוע" למה? בגלל פשע חיבתה היתרה לירושלים] המטרה: לסרס את האתוס היהודי מכלל סממני התרבות הישראלית. וזאת מעבר להומור ששורשו יכול להיות מתורץ בעצם שיבושי ההאזנה שמקורם בילדים. [בכתה שלי שמעתי ילד שר: הללוהו בנבל ועוגה...] שירי הילדים הפכו נושא לפארודיה. כבר אינם עדות חיה לתחיה העברית. להומור ולצחוק קוראים היום "דאחקה". אבל עכשו ב1965 התחפשתי גם אני לקאובוי.שרתי ב-כמו אנגלית "הו סוזנה!!!" זכיתי בפרס. והנה יקרא מהמגילה החזן מסייה אמסאלם. אף פעם לא אמרו אדון אמסאלם. תמיד מסייה. מסייה דנינו יחלקו לנו שקיות. [הוא חילק גם ב1974 כשרפי, בנו, בן המחזור שלי, חזר מהשבי במצרים]. על כרחי אני מבקש להתחבר שוב עם הפיוט כבד הביטוי, ששרים אותו בריתמוס שנאבק על חייו, הפיוט שנוכחותו סמכותית ומפריעה לי העובדה שהוא מגדיר את הנימים ההם של העבר הרבה יותר מאשר את סיבי האור האופטיים העלומים של העתיד. מפריע לי שבפיוט מופעלים המבוגרים וזה מוכח מהרמה הלשונית המצויה בפיוטים שחושפת לשון בעייתית - לא גמישה, מתפתלת כדי להביע דבר מה ובמיוחד - מראש לא נכתבה לגיל הצעיר. שאינה מצביעה על כשרון של פייטן לומר דבר מה מתוך גרונו של הרובד הצעיר, וכאילו שאינה מתייחסת לאדם החווה את חווית היותו חי במעגלי השנה ולא דובר של תשוקות האומה ונפתולי קשייה בעולם החומר והרוח. הצליל המלנכולי של הפיוטים מקשה עלי לחוות אותם עם ילדי. למשל-השורה החוזרת בפיוט בכל בית מקנה לפיוט אפקט כמו היפנוטי. כמו מנטרה. מתי זה היה יעיל? בקהילה האינטימית של המסגרות היהודיות אפילו לפני עשרות שנים זה היה עדיין רלוואנטי ואפשרי. ומה היום? המימד האינטלקטואלי של חברה למדנית-דתית וחרדית דחה לשוליים את הפייטנים ופיוטיהם. בפרויקט "קהילות שרות", ב"אתר פיוט", עדיין רחוקה הדרך, כנראה, מהתנעת יוצרים להעניק לנו טקסטים רלוונטיים וחיבורם למוסיקאים שייצרו לנו את הפיוט שבין הגלבוע לתבור ולא בין בגדד לשכונת סאלאת שיך סחאק.

השינוי בעולם הדתי חרדי

הפיוט נדחה על-ידי העולם הדתי-חרדי בגלל שינויי הפוקוס בחברה זו. אסון יהדות אירופה בשואה תבע מהחברה החרדית להעצים במהרה את לימוד התורה כערך חיים טוטאלי שדוחה את רמת הקיום ומעדיף את איכותו התורנית, במטרה לחדש את עורק החיים שנחתך - את חיי התורה ומילוי המאגרים החסרים של תלמידי חכמים. עם זאת, הפרדיגמה הבלעדית שהנהיגה החברה החרדית בארץ דחתה במידה גורפת את הניואנסים המזרחיים שהחוויה והפיוט היוו בהם חלק אינטגראלי. הפיוט עצמו תרם לדחיה בגלל אותה לשון ארכאית והסולמות הישנים שפסקו לעבור מאב לבן. אפשר להצביע על כך שיש מי שמאמצים היום את הפיוט: ה"חילונים"... להם הוא מהווה אלטרנטיבה רוחנית "ניו-אייג'ית" ומזוית זו הם שותפים פעילים בארגוני "קהילות שרות" הלומדות את הפיוטים ומתענגים על אנכרוניזמים בנוסח "בֵּיצַת עַם נוֹשַׁע" ... בפרויקט "קהילות שרות", ב"אתר פיוט", עדיין רחוקה הדרך, כנראה, מהתנעת יוצרים להעניק לנו טקסטים רלוונטיים וחיבורם למוסיקאים שייצרו לנו את הפיוט שבין הגלבוע לתבור ולא בין שכונת "סאלאת שיך סחאק" ו "שיך חאנוני" שבבגדד, או ב"מלאח" במרוקו.

חיים לפיוט הישראלי

את הפיוט דלעייל שרו יהודי בבל באהבה גדולה ואפשר שהביעו בו שמחה בדרכם שכבר אינה ידועה לנו. סבא שלי כבר נפטר. סבתא נפטרה. הדודות שלי מאוחסנים בבתי אבות במצבים סיעודיים כאלה או אחרים. דור הולך ודור בא, אין אבי ואמי בין החיים ואנחנו לבד עם הילדים הרכים מבקשים אחר מורשת שתהיה רלוונטית לבית ולא ב"קהילות שרות", לא בגלגול חרדי-חילוני של שירה בציבור אני חפץ אלא בהענקת חיים אמיתית לפיוט ישראלי חדש שיבא כאבולוציה לפיוט ההולך ומתרחק ממני. חסרה לי המעורבות החוויתית שקיימת בשיר פשוט וסתמי כמו למשל בפסח: "תפרו לי בגד עם כיסים/ מלאו כיסי באגוזים/ לעומת פיוט שיתאר מן הסתם את נפילת פרעה הרשע לגלי הים ואת תהליך חניקת חילותיו במים. לא שאני מסתייג מהלגיטימיות לשמוח בנפול האוייב, אלא שקשה עלי הנכור מהחויה האישית וחד הממדיות של הפיוטים השבויים במסגרת ההצהרה והבקשה והתחינה. כבר אמרתי : הפיוטים מחוברים לשאלות הגדולות: גאולה, אויבים,סוג המצוות שחובה [כמובן] לקיים והפיוט מחבר כך את היהודי המפייט לזרם האיתנים ההיסטורי אך מבליע אותו בתוכו בלי עקבות של יכולת לשמר את רגשותיו האישיים. המדהים הוא שהילד הקורא את מגילת אסתר, ידבר אליו מיד המימד הדרמטי-קומי שלה, טקסט שחביב כל כך מבחינה עלילתית לצרכי הילד וטמונים בו עוצמות חינוכיות שיש בהן כדי לפרנס את האינטרס החינוכי היהודי הנוטה להעדיף טון דידקטי . ופלא פלאים: תמיד הפליא אותי שהאוצר הפיוטי נעדר ממנו רפרטואר ראוי לגיל החינוך. אם הנוסחאות האלה, הנתק הזה, לא הוא שגרם את קפאונו של היוצר היהודי? אני מהרהר בכך בשולחן השבת מידי פעם גם בקשר לפיוטי השבת, סוכות, ברית מילה... אני רוצה להביא כאן שני שירים ששרים בהקשר של שבת. הראשון "חילוני" ריבויינו של עולם שימו לב לשיר ה"חילוני": "ירדה השבת אל בקעת גינוסר/ וניחוח עתיק בשוליה/ וַיעמדו מסביב ההרים שושבינים/ לשאת אדרתה הזוהבת/ תעלינה יונים מכנרת הים/לקבל את רוחה הלוהבת/... השורות האלו מושרות על שולחן השבת: ...להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים/מערב מזמינים כל מיני מטעמים/ מבעוד יום מוכנים תרנגולים מפוטמים/... ודאי, שבת היא גם תפארת השולחן. ואיזו שבת מסעירה יותר בטקסט? איזה טקסט מזהה שבת יורדת וחובקת את האדם והיקום ? תרנגולים מפוטמים? הרים שושבינים? לי אסור לנקוט עמדה... אך אינני נשאר אדיש לתחושת נוף שנכנסת לריאות ולא לבני המעיים. החיפוש הסמוי מן העין בעולם הדתי והחרדי: אחד מהם הוא האהבה המחתרתית שרוחשים "בני תורה" ל...שירי ארץ ישראל. מהי הסיבה בגללה לא רק דתיים אלא גם חרדים מתחברים במסתרים למוזיקה הישראלית ולשירי ארץ ישראל הישנים? ידידים רבים כבר אינם מפתיעים אותי בשיתוף סוד - כמה הקשיבו כשנמנעו משינה כי היו ברדיו [!] אצל נתיבה בן יהודה שירים ש...זולגים מהם דמעות... מה היא הסיבה לחיפוש המוסיקלי ב"שדות זרים"? משהו עמוק רוחש בין הנפש המחפשת את חווית האלוהות לבין מצוקת הביטוי האישי: משירת הבקשות הקהילתית למציאות בה האדם המאמין מחובר לנגן באוזניות ומנותק מהסביבה ישנה מוטציה עצומה של חווית הרגש האמוני. בשיר הפיוט ובכלל השירה ה"דתית" נמצא את הבקשות להושיע את ישראל! את ההכרזה מסעירת החושים "אנו אנו אנו עבדא דקודשא בריך הוא!" הזמר החרדי התעשר ביוצרים רבים בדור האחרון ובכל זאת? הלחנים של השירים הישראלים מעניקים מימד שאינו קיים ביצירה הדתית. בתפריט החרדי יש: "רחמן, רחמן, רחמן, חוס על עם לא אלמן" ובתפריט שבזכרוני: תמונת גבעת גינוסר נושאת אדרתה ה"זוהבת" עם שקיעת השמש ותמונת היונים מכנרת הים שבאות במשק תעופה לקבל את השבת. והפיוט ממנו יצאנו להגות בדברים הוא עתיר דקלרציות ועדיין מתרחש ללא תמונת נוף או נפש, והוא משמר מימדים שזמנם עבר בתחום הנטיה הלשונית/ הנפשית/ והאמונית. יתכן שאני טועה. יתכן שלא הטקסט טועה. יתכן שאנו כבני אדם נעשינו שונים. אם כך, גם לשינוי כזה חובת היצירה להעניק מענה. ברור לי כמובן הרקע הבלתי תמים של התפתחות שירי החוויה. הקרע בין היהדות המסורתית לקריאת התיגר של הציונות החילונית נותן כאן סימנים מובהקים של בחירת כלי הנשק: המוזיקה והטקסטים החדשים כמעצבי נפש האדם היהודי החדש, המתוכנן, ואת שדה המערכה: הלא הוא החינוך. שירי הילדים מעצבים עולם אנטאגוניתי ביחס להורים. וכשהייתי נכנס לכתה ב' בבית הספר הממלכתי במושב ברק מה מצאתי בפתח אם לא תמונה חמת מבע, נטולת זקן ומקריחה של ביאליק? למי היה זקן? לילדים מחופשים. זקן לבן היה לרב במושב אדירים, זה שהלך עם גלביה לבנה ונעליים של ממרוקו - עם שפיץ. זקן היה גם לשוחט במושב אדירים. הוא השוחט שפעם רדף אחרי תרנגול ענק שאמא שלחה אותי לשחוט אבל התרנגול המשיך לרוץ בחצר ביתו של השוחט עם צואר חתוך. רצתי לשוחט לספר לו שהתרנגול לא מת וגרונו חתוך והוא ממשיך לרוץ והשוחט יצא עם נעל והכה את התרנגול בראשו. סובבתי את הראש לצד. הר הגלבוע הביט בנו ממזרח, מצפון הביטה בהלם גבעת המורה והפיהוק היה של החרמון באופק, שבמלחמת יום הכפורים יקראו לו "העיניים של המדינה". הנה כך עמק יזרעאל חווה את הלכות השחיטה ועם השיר החדש: מי ברעש מי ברעש אנוכי הרעשן/ ספורי שמעתם כבר פעם זה ספור ישן נושן/ רש רש רש רש רש... השוחט תפס את התרנגול, בדק את סימני השחיטה ואמר: כשר! הזקָן לא צעד בחוצות כמו היום. לא היה גאה. הוא היה שייך לעולם אחר. הציונות מיהרה לקצץ אותו שלא יהיה ארוך עד הברכיים.[ז'בוטינסקי הציע שלבעלי הזקנים לא תינתן זכות בחירה ] חלק ממכשירי הקיצוץ היו גם ... שירים. שירים שלא ידע העולם היהודי כמותם אלפי שנים: שירי ילדים יהודים צוהלים! "היי צוהלת ושמחה כמוני מסכה!" לא פייטנים נתנו לנפש היהודית נתיב לגיטימי כזה ומגיל ראשית החינוך. המוקד עבר מהפיוטים אותם שרים אנשים מבוגרים באירועים דתיים-ההלכתיים לשירי הילדות שאהבתי כל כך. המוקד בפיוט מתחנן לנקמה משמים, שואף להכרתת אויבים בהתערבות שמימית ... עבר להבעת משחקי צליל: ללה לה אפצ'י! האם הילדים יוכלו לשאת את משא ההיסטוריה היהודית על גבי שעשועי הלשון? מי יודע? העיקר: היי צוהלת ושמחה כמוני מסכה חה חה!

רוח אחרת

גם במושב, אחרי מלחמת ששת הימים עברה בנו רוח אחרת. המנהל עבר מהמושב ובא מנהל חדש. אבא שלי התבקש עם יתר המורים להפסיק עם ההצגות האלה, המכבים עם החרבות שמעיפים את היונים לכל הרוחות, והמן שתלוי על העץ ... אולי הפעם נעשה דוכנים, הילדים ישחקו בקליעה למטרה, יקבלו כרטיסים לפעלולי קרקס כיתתיים, תחפושות, הגרלות... וכך עשו. סיימתי את בית הספר ומאז נפסקו ההצגות. אין מחזה? גם אבא הפסיק לכתוב. יש לי מעט תמונות בשחור לבן מימי הפורים ההם. יש לי את מחזותיו שכתב לילדי המושב. חידונים ליום הפורים מחזה על אחאב מותאם לילדי כתות היסודי. ועוד. ואת הקושי שלי שגדל על שירי המושבים להתחבר לשירה המזרחית הפיוטית שיסודותיה בבית אבא. בלילה למדו אותנו לשיר. מסביב היו קרקורי הצפרדעים כי במושב עדיין לא עשו פעולות ניקוז. היו הרבה גחליליות. היו מרבדי חרציות צהובות. לא היה דשא. ארץ ישראל היתה רק מה שארץ ישראל. בלי דברים עתיקים. ככה למדו אותי לשיר את "שיר תנועת המושבים": הי מושבניק/ הבט קדימה/ העתיד שם ניבט/ את הנטל בעוז נרימה/ ראש הרם קדימה צעד/ חקלאות בה בחרת זאת הדרך/התמד בה וצלח/ בשנת 1987 בהחלטה שראשיתה במלחמת יום כפור הגעתי לישיבת אור שמח. אבא החל לחבוש כפה שחורה. לפורים שלנו, ששנים רבות לא היה מחובר לתכנים ההלכתיים חזרה התהודה היהודית הזו. אחר כך למדתי הלכות כתיבת סת"ם והנה עבדכם זכה לכתוב כמה מגילות אסתר בכתב נאה, בערך לחידוש עצום, אמיץ ודחוף צריך כדי להפוך את הפיוטים ליצירה יהודית רלוונטית! ואולי יתווסף פן חדש לפיוט הישראלי ויחדור אליו כלילה חיוור משתרע על שדות עמק יזרעאל.