ברמה ג, הרמה המעשית – האדם משועבד לחלוטין למציאות הגלויה, לכללי המערכת, ואינו מעלה בדעתו כלל אפשרות אחרת. מבחינתו – מה שיש זה מה שצריך להיות. ואם המערכת גורסת שהיא מנהלת את העולם וגם אותו עצמו, הוא מקבל את זה בלב שלם. הוא לגמרי שבוי בהנחות של המערכת, אפילו שאינו חלק ממנה ואינו נהנה כלל מן המנעמים שהם מנת חלקם של מקורביה. בעוד הראשון יודע שחייב לבוא שינוי ורק שהוא עצמו אין בכוחו לפעול את השינוי הדרוש, השני בטוח שנמצאים על הנתיב הנכון באופן כללי, ורק צריכים לתקן את הסטיה הזמנית ממנו - השלישי בכלל לא מבחין שיש מה לתקן. אין מה לדבר אתו על חזונות של גאולה כי זה לא מעניין אותו. הוא חי את המציאות וזהו. ולא שאין לו שכל ח"ו. הוא יכול להיות מאד חכם, אלא שחכמתו מוגבלת לתחומי המציאות הגלויה. כל מה שמעבר לה – הוא גם מעבר לתחום ההתייחסות שלו.
יוצא אם כן שבכל שלוש הרמות מדובר בשבויים, או כמו שהגדרנו בהזדמנות אחרת – באסירים. הראשון אסור בכבלי המחשבה שאין בכוחו לשנות את המציאות שהוא מזהה את חולייה בדייקנות. השני אסור בכבלי אשליותיו שהמערכת וקילקוליה הם חלק מחזון הגאולה הקיים בדמיונו. השלישי אסור בכבלי ההנחות של המערכת. הוא אוכל בדיוק מה שהיא מאכילה אותו ועוד אומר תודה. כדי להגיע לגאולה האמיתית והשלמה, צריכים לשחרר את האסירים מכבליהם, והשאלה היא כיצד עושים זאת? זו שאלה לא פשוטה כי יש כלל בחז"ל ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". כלומר, צריך מישהו מבחוץ כביכול, שיגיד לאסירים 'אתם משוחררים' כדי שישתחררו. הציפייה של מי שמצפה היא שמשיח יבא בהתנדבות וישחרר אותנו מהכלא, אבל לא בטוח שציפייה זו היא יותר ממשאלת לב בלתי מציאותית. במציאות, עלינו לפעול כדי לגלות את המשיח, והשאלה היא כיצד, מה לעשות?
בשבת הקרובה אנחנו קוראים את פרשת שמיני (ויקרא ט'): [א] וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. השמיני, הסברנו לא פעם, זה מה שמעל מסגרת הטבע שהמעגל השלם שלו הוא שבע. היו שבעה ימים של "מילואים" תירגול הקמת המשכן והעבודה בו, ורק ביום השמיני ירד כבוד ה' אל המשכן: [כג] וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֶל-כָּל-הָעָם. החתירה אל הקשר עם הקב"ה ברמה שמעל הטבע – זה מה שנדרש מאתנו, וזה מה שישחרר אותנו מן הכבלים בהם אנחנו אסורים, כל אחד ברמה שהוא נמצא בה.
מיד אחר כך (פרק י') מספרת לנו התורה על שני בני אהרון שהתלהבו יותר מדי מגודל המעמד: [א] וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם. [ב] וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. הם חוו עונג עילאי במעמד הזה של גילוי השכינה ולא רצו לשוב אל המציאות היומיומית האפורה, אז במקום לצאת מהמשכן לאחר השלמת המשימה – נכנסו והקריבו שוב קטורת. בכך הפרידו בין נשמתם לגופם וזה כמובן לא היה לרצון ה'. הרצון העליון הוא שבמסגרת העולם הזה, בלא להתנתק ממנו חלילה – נחתור אל מעבר למציאות הגלויה ולא נשתעבד להנחות העולם ולהטעיותיו כאילו אין מה לעשות ולא ניתן לתקן.
כדי להגיע לכך, תנאי ראשון הוא שנקבל את הנחת היסוד שיש לעולם בורא המנהיג אותו כרצונו ומצפה מאתנו לפעול בהתמדה לשיפור העולם שברא, בהתאם להנחיותיו. קוראים לזה 'הכנעה', להכנע בפני הכח העליון, בורא עולם ומנהיגו. השלב הבא זה (פרק י"א) [מז] לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. זהו הפסוק האחרון בפרשה והוא מנחה אותנו כיצד להגיע לתכלית שהיא: [מה] (...) וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. לפני כן כתוב באותו פסוק: כִּי אֲנִי ה', הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹקִים; וזה אומר שצריכים לקיים את הוראותיו-מצוותיו. התכלית היא כאמור: וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. איך מגיעים לזה? ע"י שמבדילים בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר ודבקים בטהור. ואחרי שמקפידים על טהרה - זוכים להגיע גם למדרגה של קדושה.
הבעל שם טוב הקדוש קורא לתהליך זה 'הכנעה, הבדלה, המתקה'. אנחנו ניסינו לעשות קיצור דרך, להגיע להמתקה, לגאולה, תוך דילוג על שני השלבים הקודמים, וזה מה שהביא אותנו למצב של סף חורבן. עדיין לא מאוחר לתקן. נכריז על עצמנו כמדינה יהודית, ננהג כיהודים, נשחרר את הדת משליטת המדינה, נפחד רק מה', ואז יפול פחדנו על כל השכנים וכאשר נעשה זאת, אין ספק שיהיה רק טוב ליהודים.
|