במאמר התרסה נגד חילופי השבויים הישראלים עם חיזבאללה וחמאס, טוען שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר ואדם בעל זכויות רבות בביטחון ישראל, שאסור להמשיך באותה המדיניות [בשום מחיר!, NRG, 13.04.2008]. לכאורה, רבים יהיו אלה אשר יתמכו בעמדה זו כי היא פופולרית במחוזותינו, אך בלתי מציאותית לחלוטין.
וכך טוען מר גזית: "אין ולא תהיינה עסקות של שחרור עצירים ואסירים ביטחוניים תמורת חיילים או אזרחים ישראלים שייחטפו". יש בקביעה זו כדי להדליק נורה אדומה בקרב כל חיילי צה"ל, בסדיר, במילואים ובקבע. הרי כל חייל ישראלי נורמאלי לחלוטין לא יהיה מוכן לסכן את עצמו, אם ידע מלכתחילה שגורלו נפקד מעיני הקברניטים. מדינת ישראל קידשה, לפחות באמירות, את ערך החזרת החיילים הביתה. דורות של חיילים התחנכו על ברכי האמונה שמדינת ישראל תעשה הכל כדי לשחררם, אם חלילה יפלו בשבי האויב. אם נקשר את האמירה של מר גזית לעובדה שיותר ויותר בעיות מתגלות בגיוסו של הנוער לצבא, הרי שיש כאן כשל לוגי מובנה: חייל היודע ששירותו חיוני למדינה, אך בעת מצוקה, דוגמת שבי, המדינה תפנה לו עורף, מי יהיה החייל שיהיה מוכן להתגייס?
ממשיך מר גזית וטוען: "העצירים והאסירים שבידינו יצטרכו להמתין לחתימת הסכמי השלום, ואולי יהיה בכך אף כדי לדרבן את הצד השני להגיע להסכם". גם באמירה זו יש כשלים בלתי מוסברים. העצירים והאסירים שבידינו יצטרכו להמתין לחתימה על הסכם שלום, כי אז הם ילחצו על מנהיגיהם להגיע להסדר שלום? זו קביעה שאין אפשרות להתבסס עליה. חמאס אינו מוכן ולא יהיה מוכן להגיע לשום הסדר שלום עם ישראל בגלל העצירים או האסירים. גם אלה הסבורים שניתן וחייבים להידבר עם חמאס יודעים, על נקלה, שהמדובר בתהליך ארוך ביותר, בסופו אין כלל ודאות שהסכם שלום ייחתם. ומה יהיה על השבויים שלנו?
הסיפא של דברי מר גזית ראוי להתייחסות עניינית: "מצוות פדיון השבויים תוחלף במצוות מניעת חטיפות ישראלים" . זו חייבת להיות המדיניות של ישראל, של גורמי הביטחון ושל החברה כולה. חטיפת חיילים אינה גזירה משמיים ובהחלט ניתן להתמודד עמה, רק אם נדע ונודה באמת: החטיפות שביצעו המחבלים לא היו תוצאה של לחימה או של נפילה בשבי כתוצאה ממהלך מלחמתי בלתי מחושב. החטיפות היו תולדה של זלזול, של אי-הכנות מדוקדקות, של בוז למשמעת, לנהלים ולפקודות. מפאת רגישותו של הנושא, אין כאן המקום לסקור את החטיפות וסיבותיהן.
כל עוד תשרור במדינה התרבות הנוכחית - אין סיכוי לשינוי. התרבות הניהולית, האחריות האישית, חייבות לעבור רביזיה מקיפה. מדי יום מתגלות "תקלות" שהן פרי מדיניות בלתי אחראית של הגורמים השונים. צה"ל אינו חף מ"תקלות" מסוג זה. לכן, בעבר הרחוק, אך גם בהווה, התנהגות המפקדים והחיילים היא זו המאפשרת חטיפת חיילים. כאן טמונה הבעיה ולא במחיר זה או אחר שצריך לשלם.
לא חמאס ולא חיזבאללה יערכו חשבון של פדיון שבויים שלהם כאשר הם ינסו לחטוף חיילים ישראלים. עבורם, עצם החטיפה היא ההצלחה ולא שחרור האסירים שלהם מבתי הכלא הישראלים מעניין אותם. לכן, הצעתו של מר גזית שמכיר היטב את העובדות הללו, תמוהה למדי. רק אדם נאיבי המטיל ספק בחוכמת האויב יכול לשער שראשי חמאס והמחבלים אשר הגיעו למסוף הדלק כדי לחטוף חיילים לא ידעו, בסבירות הגבוהה ביותר, שחיים הם לא יחזרו הביתה או שמא יאסרו לשנים רבות. ההרתעה של מאסר ממושך אינה פועלת עליהם כלל .
חטיפתם של שלושת החיילים הנמצאים בשבי החמאס וחיזבאללה התאפשרה בגלל ליקויים חמורים של המערכת שלא הקפידה על קלה וחמורה שבהוראות. החיילים עשו את הנדרש מהם, אך כל אלה שאמורים היו לפקוח עין, לוודא שההוראות מבוצעות כהלכה, לדאוג לכך שלא תתאפשר חטיפה, כל אלה "נרדמו בשמירה". בדוח וינוגרד כתובים הדברים באותיות קידוש לבנה.
ולבסוף, משהו סובייקטיבי לחלוטין. יש עיתוי לכל דבר, כולל שיח ציבורי בעניין החטופים. אל לנו לשכוח שיש משפחות שיקיריהן בשבי האויב המר. איננו חייבים להוסיף לכאבן שממילא עצום. נחזיר את החטופים הביתה, נמלא את חובתנו כמדינה, ואז אפשר להתחיל ולדון בנושא באופן עקרוני. נקווה שהכל יקרה מהר מן הצפוי, ושחיילי צה"ל החטופים יצאו מן השבי לחירות עוד בהתרגש עלינו חג החירות.
חג שמח.
