חירות, חופש וזכויות אדם הם בסיס המחשבה המדינית-דמוקרטית במאה וחמישים השנים האחרונות. מצער לגלות כי בעשורים האחרונים נשארנו רק עם המעטפת של חירות ועם ריח של מחשבה חופשית.
שורש החירות נעוץ לא רק במה 'בא לי' לעשות, אלא במרכיב עמוק יותר: על מה אני חושב? ומי אמר לי לחשוב כך? בחברה דמוקרטית האפשרות להיות 'עבד חופשי' חזקה ומפתה. אנחנו 'קונים' כל מידע כמו עיוורים, פרסומת, פרשנות או תחזית המסופקת לנו על-ידי עיתונאים ו'ספינולוגים'.
גרוע מזה, אנחנו בונים את עולם הערכים האישי, המשפחתי והקהילתי שלנו על-פי האופנה המוכתבת. אנו משועבדים לחברה המצפה מאיתנו להתנהגות מסוימת, לעיצוב גודל המשפחה וגודל המכונית, לבחירת מקצוע ולגיבוש הדעה הפוליטית. לא מתוך לימוד מעמיק או התייעצות עם אישיות רוחנית משמעותית אלא ע"י מה שמעצבי דעת קהל, יח"צנים וקובעי טעם מכתיבים לנו לחשוב. ההשפעה כל כך חזקה שאנחנו מתמסרים באהבה למה ש'נכון', עדכני ואופנתי. אז מה הפלא שאנחנו מרגישים מזויפים מבפנים ונראים כמו הפלקט של עצמנו מבחוץ?
במישור הלאומי הדברים קשים אף יותר. הגלותיות מוטבעת בנו כל כך עמוק וצצה כל פעם מחדש. ממשלות שדפוסי הפעולה שלהן מוכתבות ע"י פחד, התמגנות אין סופית, הסתמכות על אויבנו כדי שאלו יגנו עלינו והישענות על ארה"ב שתעשה עבורנו את העבודה ה'מלוכלכת'. כל אלה הפכנו אותנו לתלותיים, הפכנו את ההתבצרות והספיגה לערך עליון עד שהפנמנו היטב למחזור הדם הלאומי את האמרה "איפוק הוא כוח", או כפי שניסח זאת דובר צה"ל, "להיות מוכנים זה להיות מוגנים".
אכן, לפעמים האיפוק הוא כוח, כאשר הוא מבטא שליטה באירועים, כאשר הוא מבטא חירות מדינית. מדינה צריכה להגיב באיפוק כאשר התנהגות זו משרתת את יעודה ומטרותיה. "סוף מעשה במחשבה תחילה" נכון וחשוב, שיש בסופו של דבר גם 'מעשה'.
לפעמים האיפוק הוא רק עבדות בתחפושת של חירות. איפוק של ממשלה מתגובה על פעולות אויב וקריאות תיגר על קיומה של המדינה הוא חידלון, חולשה והזמנה לפעולות טרור נוספות.
אסטרטגיה של הגנה, מחבוא מאחורי גדרות תיל וקירות בטון, הבנת האויב ומצוקותיו, הלקאה עצמית של 'אנחנו לא בסדר' ו'הינו צריכים לתת יותר...' מגלה במקצת מהחשיבה הגלותית שאנחנו עדין שרויים בה. לוויני ריגול, מטוסים וטנקים הם חסרי ערך אם ממשלות ישראל איבדו את הכוח והרצון להשתמש בהם כדי להגן עלינו.
השאיפה הלאומית לחירות עדיין גדולה, אך עם קשיים בדרך. ההליכה במדבר וזיכרון סיר הבשר במצרים, מעוררים בנו געגועים עמוקים לחסות בביתו של האדון גם במחיר של שלילת החרות. "אם תרצו אין זו אגדה" הוא מוטו מהותי שהעיד על הלך רוח בעל רצון פנימי עמוק של עם שמאס בחסותו של הפריץ.
בה' באייר תש"ח הכריז בן-גוריון "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל" הביטחון בצדקת הדרך גרמה לחרות הרדומה להתפרץ מהלב היהודי הקולקטיבי. למרות חולשתנו הצבאית והנחיתות הגיאוגרפית הינו מלאים אמונה ותחושת צדק היסטורי שהובילו אותנו לניצחון. היום, במצב פיזי, גיאוגרפי וכלכלי טוב יותר לאין ערוך מ-48'. לא רק שאנו מאוימים ע"י מדינות ערב מבחוץ, אלא אנו בעיקר רדופים ע"י עצמנו ורואים צל הרים כהרים. תחושת הרוממות ויראת הכבוד שהיו כלפי מדינת ישראל התחלפו בזלזול וברחמנות זולה.
גלות היא לא רק מקום רחוק מעבר לים, אלא בעיקר מושג נפשי - מנטאלי. תחת המעטה הדק של ביטחון עצמי מסתתרים פחדים רבים ש'העלנו' איתנו ארצה מפולין ומרוקו. הגיע הזמן להשתחרר מהם גם אישית וגם לאומית.
חג חרות שמח!
