סופר העולה ארצה מוצא את עצמו במצב מביך, מעין אינטלקטואל אנלפבית, הנושא בתוכו ובתיקו תרבות עשירה בה מתערבבים אלמנטים יהודיים וטעמים שהושאלו באופן אינסטינקטיבי מהעם שאירח אותו במשך דורות.
אי-אפשר לקחת ממנו, מהסופר העולה, את יצירותיו הקודמות שזכו אי-שם לביקורת של שבחים, כפי שאי-אפשר לרפות אותו ממחלת הכתיבה, הלא היא נשימתי ונשמתו.
ובכל זאת, כמה שהוא מאושר בהיותו בישראל, בבית, כמה שהוא מתרגש מרמת הישראליות של ילדיו ונכדיו הצברים, כמה שהוא גאה ביצירותיו אותן מראה לכל מי שרוצה, בשפתו מן העבר, הסופר העולה נמצא במעין גולה נפשית. כולו, חלומותיו והמציאות בה הוא חי, מפנים לו עורף וקליטתו הנפשית נותרת פגומה, בלתי אפשרית, מום נסתר בתוכו.
עם הזמן, המציאות הספרותית מזעזעת אותו: הוא כבר איננו הסופר הידוע בארץ מוצאו וגם לא יהיה שוב כזה ומאידך-גיסא הוא לא מרגיש סופר ישראלי, כי איננו כותב בעברית בקושי רב שולט בשפת הרחוב, והפחד שולט בו שמא ילך לאיבוד ועמו כל מה שבנה. הוא איננו שייך עוד לא לספרות שפת אמו, לא בארץ החדשה ולא בארץ מוצאו וגם לא שייך לספרות הישראלית שאליה לא נותנים לו להיכנס, אליה הוא מתקרב ברגישות של כבוד בלתי נסתרת, כי הוא רואה בה המשך של שפת ילדותו הסודית, כשהוריו דאגו שיידע את עקרי הסיפורים של עמו המסופרים בתנ"ך אותו למד עד הבר-מצווה.
כך הוא מובא בפני צומת דרכים אכזרית: להמשיך לכתוב בארץ בשפת אמו ביודעין כי כמות הקוראים שלו יורדת בצורה אקספוננציאלית, ולא רחוק היום בו הדור ההוא יעלם, או לנסות לשבור את כל המחסומים ולהתעקש לכתוב בעברית תוך ידיעה ברורה כי לעולם לא יחשוב ספרותית בעברית אותה עליו היה לרכוש בגיל יחסית מבוגר, או, וזאת האלטרנטיבה הכואבת והבלתי אפשרית מבחינתו: להפסיק לכתוב.
הסופר העולה מוציא ספר או שניים על חשבונו בארץ, ללא אפשרות מינימלית של הפצה דרך חנויות הספרים המסרבות בשחצנות, בלי לבדוק דבר, להסכים להניח עותק אחד מספרו על המדפים. לעתים יש לו לסופר אזרח ישראלי גאה הזדמנות להוציא לאור ספר בארץ מוצאו ואז לרגע קט הוא מרגיש שמצאה את הדרך לפחות להוציא מעצמו את כאבו, אפילו שבבית, בגולת כתיבתו הספרותית, הוא נותר בלתי מוכר, אנונימי.
אם התמזל מזלו, מישהו יתרגם שיר או שניים לעברית ואפילו יפרסם אותם באחת החוברות הספרותיות בארץ. מכאן, אין לו דרך אחרת מאשר המעבר לכתיבה בעברית. הדבר הזה מצריך לא רק רצון עז, כישרון בלימודי שפות, הבנת האישיות האינטימית של העברית, אלא גם סביבה תומכת, סביבה שירגיל אותו להפוך את דרכי מחשבותיו לכיוון חדש: מימין לשמאל.
מעטים אלה שכבר מלכתחילה, מייד עם הגעתם ארצה, התחילו לכתוב רק בעברית ולא פרסמו דבר עד שלא השתכנעו כי שפת כתיבתם אכן הנה העברית הנכונה והעשירה המוכרת להם משיעורי התנ"ך מהילדות.
הסופרים העולים התארגנו באגודות סופרים ישראלים כותבי רומנית, רוסית, פולנית, עד לא מכבר גם גרמנית, אבל האגודות בקושי חיות, העדר תמיכה כספית צועק לשמיים לשווא ולאט-לאט נעלמים גם הם, לא רק קוראיהם.
אפילו בשבוע הספר העברי אינם זוכים לתשומת לב, איש לא מתחשב בהם כחלק בלתי נפרד מהספרות הישראלית, בדיוק כפי שהעולים החדשים בכללותם מהווים חלק בלתי נפרד מעם ישראל. כפי שהארץ אינה היתה קיימת בלי העלייה ובלי קיבוץ הגלויות, כך גם הספרות הישראלית איננה שלמה בלי יצירותיהם של אותם סופרים עולים המהווים חלק נחוץ וחשוב מהנוף החינוכי והתרבותי של הארץ.
בהיותי חבר אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ביקשתי לדעת את דעתו של אחד הסופרים הידועים בנושא ההתעלמות מהספרות הגולה הנכתבת בארץ והמלצתי לשנות את שם ואת אופיו של שבוע הספר לספרות הישראלית ולא רק לספרות העברית. נתקלתי בסרוב חד-משמעי, כמעט בזילזול בוטה ומשפיל. אנחנו, השיב האיש, שמים דגש על הכתיבה בעברית ותומכים בסופרים הכותבים בה ואלה שלא מצליחים אין להם ברירה אלא ללמוד עברית. גסות רוח וחוסר יכולת הבנה של משמעות הספרות הישראלית הרב-גוונית והצבעונית והמתאחדת סביב האוניברסליות של היצירות הישראליות.
חשבתי שעכשיו, לקראת חגיגת השישים למדינה, במהלך התוכניות הרבות בכל עיר וישוב, מישהו יתעורר וייזום הופעות משותפות על הבמות הרבות שיתפזרו בכל עבר, בהן יופיעו סופרים מכל מגוון מוצאי עם ישראל, סופרי ישראל. האחידות הלאומית או השייכות המשותפת חייבת להתקיים גם בבית, לא רק בירידי הספרים ברחבי העולם. חשבתי שמישהו מבין סופרינו ידאג לתרגם לעברית יצירות ישראליות כתובות ברומנית, רוסית, צרפתית, ידיש, ספרדית ויפעיל את כוחותיו לפרסם את התרגומים בחוברות הספרות שלנו.
לא, אין אף סימן לכך. ההשפלה והבורות והשחצנות והביטחון העצמי המוגזם, מנצחים גם בתחום זה.
