אז מי אמר שהיהדות לא מוצאת לפעמים דרך לעקוף את ההלכה, ולעשות לנו חיים קלים יותר? השנה, שנת שמיטה, ובחג הפסח יש הרבה 'טריקים'. זה מתחיל עם 'היתר המכירה', ממשיך בביטול 'תענית 'בכורות, ולאחר מכן מגיע 'מכירת חמץ', ולבסוף ה'פרוזבול', שתיקן הלל. כל אלו מעידים שמישהו ניסה להערים על ההלכה ודיני התורה בדרכים חוקיות, והצליח. הם נהפכו לדבר מקובל, ולשימוש בכל קהילות ישראל.
בשנות העלייה הראשונה, כשהאדמות עובדו בעמל רב עקב המחלות והביצות שהיו אז בארץ, היה חשש שמא בשנת השמיטה שחלה באותו הזמן, כל העבודה הרבה תרד לטמיון. לכן, הלכו אז החקלאים אל רבני חובבי ציון, ובפיהם בקשה: להתיר להם לעבד את האדמה, בשנת השמיטה, מחשש לפרנסתם. הרבנים התכנסו, והחליטו לפנות לרב יצחק אלחנן ספקטור, ראש בני הגולה באותם הימים, ולשאול לדעתו. הרב, שהסתמך על תקנה מוקדמת, עוד מן המהרי"ט ורבנים נוספים, התיר להם לעבד את האדמה, בתנאי שיעשו היתר מכירה - מכירת הקרקעות לגוי. בעולם היהודי קמה סערה. היישוב הישן התנגד נחרצות, והתנהלו פולמוסים וויכוחים חריפים ביותר בין התומכים ב"היתר" למתנגדים לו. החקלאים עיבדו את האדמה באותה שנת שמיטה, וכך, נעקפה ההלכה, בטריק של מכירה לגוי. הרב קוק, שהיה הרב הראשי לישראל, הנהיג את ההיתר במדינת ישראל שזה עתה קמה, ומאז ועד ימינו, המדינה מאמצת את השיטה.
בסוף שנת השמיטה, לפי המצווה הכתובה בתורה במפורש, ישנה שמיטת כספים. השמיטה הזו, אומרת שכל מי שחייב לחברו כסף, החוב מתבטל בסוף שנת השמיטה, והוא איננו חייב לו עוד. מייד נזדעקו על כך חכמי ישראל, וביטלו את המצווה ע"י שטר ה'פרוזבול' שתיקן הלל הזקן. השטר נועד להבטיח שיהיו עוד הלוואות, ושכאשר תגיע השנה השביעית לקיצה, לא יבוטל החוב. מובן שאף כאן קמו מתנגדים לכך בטענה שההלכה מתבטלת, כמו למשל שמואל, האמורא מן הגמרא, שאמר שאם היה לו אפשרות, הוא היה מבטל אותו. אף כאן, נשתרש לו שטר הפרוזבול וכיום ניתן למצוא אותו בכל בנק מצוי ברחבי הארץ.
ובפסח, ב"תענית בכורות", מישהו עקף את הדין, בטריק שהלוואי והוא והיה נעשה בכל צומות דרבנן, ובכך היינו יכולים שלא לצום. אדם שהוא בכור חייב לצום את תענית הבכורות שחלה יום לפני פסח. מה עשו בכדי להיפטר מן החיוב? פשוט, אתה יכול לבוא לסעודת מצווה של סיום מסכת, גם אם אתה עצמך לא סיימת אותה, לשמוע את הסיום, לענות אמן במקומות שצריך, לאכול משהו ואז אתה נפטר מהצום. האמינו לי רבותיי, צריך רק להתפלל שגם תענית אסתר, שממש לא במקומה, יום לפני החגיגות הגדולות של חג הפורים, תתבטל ע"י המעשה הפשוט הזה, שמתבצע בבית הכנסת הקרוב לבית.
ואז, מגיעה לה 'מכירת חמץ' (לא, לא בהקשר של מקומות ציבוריים ופומביים). למי מוכרים? לגוי, ניחשתם נכון. לפי ההלכה, חייב כל אדם לבער את החמץ שבביתו. אלא מה, כיום, כשיש כל כך הרבה חמץ בבית, וקשה לבער את כולו, ומפני שהוא גם יקר וחבל לבערו, התירו לעשות ההערמה על ההלכה המפורשת, ולבצע מכירת חמץ. זה התחיל בספרות האחרונים, ולאט לאט התפתחו להם כל מיני סוגי ההערמות על הדין. לבסוף, 'מכירת חמץ' נהפכה למרכזית ולנחלת הכלל.
המכירה הזו, שמבוצעת על הנייר, היא למען האמת, גם ללא כוונות מיוחדות. שכן אם הגוי, שהחמץ שלו, ירצה לקחת את החמץ באמצע הפסח, אני לא אתן לו. זהו מעשה סמלי בלבד שמפקיע את ההלכה, בכדי שאני אוכל להיות בשקט, ושהכל בסדר עם הלחם והאטריות שלי.
רבים התנגדו אף כאן, אך המנהג השתרש עדי כדי כך שבכל בית כמעט, ניתן למוצאו. אפילו מדינת ישראל, כמקום שמכיל אלפי מקומות ובהם חמץ, מוכרת אף היא את החמץ לגוי. בסוף הפסח החמץ חוזר אליך, אתה פשוט צריך רק לפתוח את דלת הארון. המכירה הזו לגוי, כמו היתר המכירה, מזכירה לי סיפור נחמד על אחד שעישן בשבת, וכששאל אותו הרב מדוע הוא עושה כן, ואיזה היתר יש לו, הוא ענה לו "מכרתי את הריאות שלי לגוי...".
כן, ההלכה היהודית נעקפת בכל מיני היתרים שאנשים עושים. אם לא נוח לי איזשהו דין או משהו מסוים בהלכה, אני יכול פשוט למצוא ה'חוק הנגדי' ואת הדין שיפתור אותי ממנו. וכך, בכל מיני תחבולות, אנו מוצאים את עצמנו מתחמקים מלקיים הלכות ודינים מפורשים שכתובים בתורה ובהלכה.
