האם צירוף המלים "עופר עיני יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה" נראה לכם, הקוראים, מופרך ובלתי מתקבל על הדעת או, אולי, מדובר באופציה שעשויה להתרחש נוכח דלות החומר המנהיגותי ב'עבודה'? זה ועוד: האם בכלל עופר עיני - אשר במונחי גיל פוליטי (הוא בן 50) הינו צעיר שבצעירים - נושא את עיניו להתמודד על הנהגת המפלגה במטרה להוביל אותה בחזרה אל השלטון שאבד מזה שנים רבות וכפועל יוצא מכך גם להגיע אל המשרה הנחשקת של ראש הממשלה.
למען הגילוי הנאות אני חייב להבהיר: אינני מכיר את מזכ"ל ההסתדרות עופר עיני, מעולם לא שוחחתי איתו ובוודאי לא על אודות משאלות לבו. אבל ניתוח פעילויותיו של המזכ"ל הנמרץ במגוון התחומים של חיינו הציבוריים - ולא רק ההסתדרותיים - מצביע בבירור על כך שהאיש המתון הזה, הבלתי מתלהם, הענייני, שואף לאחוז בהגה השלטון מתוך שכנוע עצמי ברור שהוא יכול לעשות את המלאכה הרבה יותר טוב מכל השחקנים האחרים בזירת המתמודדים על הכהונה.
מי הוא, בעצם, עופר עיני?
את הקריירה הציבורית שלו החל עיני, תושב באר שבע, בתפקיד יו"ר ועד העובדים בנציבות מס הכנסה בדרום. שמונה שנים לאחר מכן נבחר ליו"ר הועד הארצי של עובדי מס הכנסה. את הקריירה הארצית שלו חב עיני לעמיר פרץ אשר מינה אותו ב-1999 ליו"ר הסתדרות עובדי המדינה ולאחר מכן הקפיץ אותו ישירות לצמרת כאשר מינה אותו ליו"ר האגף לאיגוד מקצועי. באותם ימים היה ברור לכולם במטה ההסתדרות כי עיני הוא "הנאמן של עמיר". מן הטעם הזה לא הופתע איש כאשר, עם בחירתו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה בראשית 2006 והתפטרותו מתפקיד יו"ר ההסתדרות, הוא בחר בעיני למחליפו.
הערכת מקורבי פרץ, ואולי אף של פרץ עצמו, הייתה כי עיני יהיה "הזרוע הביצועית ועושה דברו" של עמיר בהסתדרות. אבל, מסתבר, הערכות לחוד ומציאות לחוד. לעיני היו תוכניות אחרות. כאשר פרש פרץ החל עיני לבנות את הממלכה החדשה שלו כאשר הוא מייעד את עצמו להיות המלך היחיד בחצר ההסתדרותית. כדי לבצר את מעמדו חבר עיני לאהוד ברק שנוא-נפשו של פרץ, ואף סייע לו כמיטב יכולתו בהתמודדות שהדיחה את פרץ מראשות מפלגת "העבודה".
הוכחות ליכולותיו לפתור בעיות, לחסל סכסוכים ולהשיג פשרות שמתאימות לכל הצדדים, הציג עיני בפני הציבור הישראלי כאשר בנה לעצמו תדמית של מתווך מוצלח ואמין במו"מ שהוביל ל"פריצת דרך" בין ארגון המורים למשרדי האוצר והחינוך, כמו גם כאשר גיבש - במקום ממשלת אולמרט שכשלה במציאת פתרון לשביתה - את הפשרה שהביאה אל סיומה את שביתת הסגל האקדמי הבכיר שנמשכה שלושה חודשים. את יצירת הפתרון הנכון, כאילו יש מאין, במקום בו כשלו אחרים, הוביל עיני, כפי שתואר בתקשורת, בעזרת "שכל ישר ותוך ניצול אופיו המתון והלא מתלהם".
עד לשלב זה בקריירה הציבורית שלו ניתן לומר, כי עיני עשה היטב את מלאכתו כמזכ"ל ההסתדרות. אולם מזה שבועות אחדים נראה כי עיני - שחבר אל המעסיקים בהצעה להקים מועצה כלכלית-חברתית שבה ישתתפו במעמד שווה הממשלה, ההסתדרות והתאחדות התעשיינים - נושא את עיניו הרבה יותר גבוה. אולי אפילו לגבוה ביותר, ובכך מתחיל להוות איום מסויים על מעמדה של הממשלה.
היטיב להבין את הסכנה האורבת, אם תתממש הצעת עיני-ברוש, היה לא אחר מאשר שר האוצר רוני בר-און, עושה דברו של ראש הממשלה, שהגדיר את ההצעה כלא פחות מאשר "ניסיון הפיכה הפוגע בדמוקרטיה".
כדי להבהיר את מהות פחדיו הוסיף שר האוצר של אולמרט מספר שאלות שהעידו יותר מכל על החשש הממשלתי מפני שאיפותיו המגביהות של עיני. "מהו בסיס הלגיטימציה (של מציעי ההצעה) לקבלת סמכות שוות-ערך לזו של ממשלה נבחרת? האם מותר לממשלה להתפרק משיקול הדעת שלה לטובת ארגונים שמעולם לא עמדו לבחירה? אם יש כאן רצון ליצור חלופה לממשלה, דרך המלך לעשות את זה היא התמודדות בבחירות דמוקרטיות".
רוני בר-און כבר היה בחייו שותף לתרגילים פוליטיים כאלה ואחרים וסביר להניח כי כ"עסקן מנוסה ובעל כושר הישרדות" הוא קולט היטב את ריחה העז של הסכנה הניצבת בשער, זמן רב לפני כל השחקנים האחרים על המגרש הפוליטי. סביר גם להניח כי הוא זוכר ששרגא ברוש הביע את דעתו השלילית על ממשלת אולמרט כאשר אמר באופן המפורש ביותר כי "כשאין מנהיגות, הסחבת חוגגת". ואם זו דעתו של ברוש על אולמרט וממשלתו קל וחומר בן בנו של קל וחומר שזו גם דעתו של עיני. שהרי אין זה סביר כי שניים - עיני וברוש - ילכו יחדיו "בלתי אם נועדו".
עד היום לא שאל איש את עיני, באופן ישיר, אם הוא שואף להיות ראש ממשלת ישראל ואם כן, מה האג'נדה שלו. על-פי מה שאני מסיק מההתנהלות הציבורית של עיני ומתוך היכרותי רבת השנים עם נפש האדם, אני מוכן להמר כי כאשר סוקר עיני את המתמודדים בזירה הפוליטית הוא אומר לעצמו: אם הם ראויים, אני ראוי ומתאים שבעתיים, ובמקום להיות ראש לשועלים עדיף לי שאהיה ראש לאריות, אף אם קהו שיניהם.
בעולם הגדול כמעט אין מחלוקת על כך שתפקיד ראש ממשלת ישראל הינו הקשה, המורכב והמסובך מכל התפקידים של ראשי מדינה בעולם. יודעים זאת טוב מאחרים אלה שכבר אחזו במשרה הבלתי-אפשרית הזו. מן הטעם הזה, אם אומנם זו משאלת לבו הכמוסה של עיני, ראוי שיואיל להעניק לנו תשובה לשאלה מדוע, בעצם, הוא רוצה להגיע לפסגה, ממש לתפקיד הקודקוד?
כיבוש פסגות שבמשך מאות שנים הוגדרו כ"בלתי ניתנות לכיבוש" ריתק את הדמיון האנושי במהלך הדורות. הידועה ומטילת המורא שבהן הייתה פסגת האוורסט שנכבשה במאי 1953. כאשר נשאל מטפס ההרים הנודע אדמונד הילארי, שהיה האדם הראשון על פסגת ההר המסוכן, מדוע כל כך רצה לכבוש את פיסגת ההר הגבוה בעולם הוא השיב, בתום לב, את האמת: "כי הוא היה שם". על-פי רוח התשובה הזו ראוי שנקבל הסבר ברור אם אומנם רצונו של עיני לכבוש את הפסגה. ואם כן - האם הרצון העז הזה נובע רק מכך שהפסגה נמצא שם, או אולי יש לעופר עיני אג'נדה שלא הייתה כמותה, ושבאמצעות מימושה יעלה בידו להוביל את עם ישראל המיוגע והמיוסר אל המנוחה והנחלה.
