כיליד ירושלים, שחווה על בשרו את אירועי מלחמת העצמאות בירושלים הנצורה בשנת 1948, אני מבקש לחזק את תושבי המדינה, אלה שלא היו כאן אז ואלה שלא נולדנו עדיין אז, ולספר להם ולכם מה עבר עלינו, תושבי ירושלים בשנת 1948 בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות.
הייתי נער צעיר לימים כאשר הכריז בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. למרות שגרנו אז בשכונת מאה שערים בירושלים [הורי היו אנשים דתיים] יצאנו לרחובות ירושלים, שרנו ורקדנו ולא ידענו את נפשנו מרוב שמחה. אבל השמחה לא ארכה זמן רב.
כאשר התחיל המצור על ירושלים, למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, החלו הפגזות של הערבים ובמיוחד של הלגיון הירדני, הפגזות שנמשכו יום ולילה ולפעמים גם 24 שעות ביממה, ללא הפסקה וללא הפוגה.
ההפגזות באו משני כיוונים. מצפונה של ירושלים, - מנבי-סמואל, מהגבעה הצרפתית ומגבעות אחרות בסביבה, נחתו פצצות ופגזים על השכונות הצפוניות של ירושלים, ובעיקר על שכונת הבוכרים, בית ישראל, מאה שערים, גאולה וכרם אברהם ושכונות אחרות נוספות. ומהדרום מכיוון בית-ג'לה ואזור מנזר מר-אליאס - על השכונות הדרומית של ירושלים, רמת-רחל, תלפיות, מקור-חיים ושכונות נוספות.
ההפגזות היו ללא הבחנה והפצצות נפלו, אם על בתי מגורים ואם ברחובות העיר. מאות רבות של תושבים ירושלמים נהרגו ואלפים נפצעו מהפגזות אלה במשך תקופה המצור. צריך לזכור כי על ממדי"ם, איש לא שמע, ואת מספר המקלטים הציבוריים אפשר היה לספור על יד אחת.
למצב הכל כך קשה נוספה בעיה קשה נוספת. לבית הקברות שבהר הזיתים לא ניתן היה להגיע ולא היה היכן לקבור את ההרוגים שהונחו בארונות ונטמנו זמנית בגבעות של "שייך באדר", [היום גבעת רם] והועברו לקבורה, רק כאשר החיים חזרו למסלולם, אחרי המצור.
ברשותי יומן זיכרונות שאותו התחלתי לכתוב ב-21.4.48 כאשר הייתי אז, כאמור, נער צעיר, חבר בתנועת הנוער "בני-עקיבא". דפי היומן מלאים בתיאור ההפגזות הקשות, ההרוגים והפצועים וההרס הקשה לבתים, שהיו מנת חלקנו יום יום אבל זה לא היה הכל.
נוסף להפגזות הקשות, ירושלים הייתה כאמור במצור ומשמעות המצור הייתה שלא היה לנו חשמל, מים ונפט, [שהיה חיוני ביותר לעששיות ששימשו לתאורה חלופית לחשמל שלא היה]. אולם הקשה מכל היה המחסור באוכל. פשוט לא היה לנו מה לאכול. רק תודות למסירות הנפש של אנשי השיירות שסיכנו את חייהם ופרצו בלילות בשיירות לירושלים וסיפקו לנו קמח ומים, לא גווענו מרעב ולא מתנו מצמא.
אולם גם אז, כאשר הגיע הקמח קיבלנו לחם במשורה: 250 ג' לאדם. גם חלוקת המים והנפט הייתה מוגבלת וניתנה במשורה ובצמצום רב. שלא לדבר על הסכנה האדירה להיפגע מההפגזות בעת העמידה בתורים אם לקבלת מים ואם לקבלת נפט. גם חלב וביצים לא היו בנמצא וקיבלנו במקום זאת אבקת חלב ואבקת ביצים וגם זאת בחלוקה ובמשורה. על ירקות ופירות לא היה מה לדבר. בנוסף לחרדה הרבה שחיינו בה יום ולילה. בשל ההפגזות הבלתי פוסקות וההרוגים הרבים, נאלצו רבים מתושבי ירושלים להסתכן ולצאת לשדות ולגבעות מחוץ לירושלים וללקט את הצמח שנקרא "חוביזה" ושאותו היינו טוחנים ומטגנים לקציצות מאכל.
חשוב לזכור שעדיין לא היינו מדינה ריבונית של ממש. נשק לא היה לנו אז ולא היה עדיין צה"ל של היום, לא המשטרה ומשמר הגבול, ולא חיל האוויר של היום ולא חיל הים. היינו בסך-הכל בצעדים הראשונים להקמת מדינה. למרות כל זאת לא נשברנו אז בירושלים למרות שהיינו במצור ולמרות ההרוגים והפצועים מההפגזות הרבות שהיו כאמור מנת חלקנו יום יום.
ידענו שאנחנו נאבקים על החיים שלנו, על הקיום שלנו. ידענו שאנו הולכים להקים את מדינת ישראל, להקים מדינה לעם היהודי ובית ליהודים פליטי השואה הנאצית.
הערבים רצו, בהפגזות המרובות על ירושלים, לשבור את רוחנו ולגרום לנו להיכנע. אולם, לא נכנענו, לא נשברנו, החזקנו מעמד ושמרנו על המורל שלנו והגענו עד הלום.
אני ער למצב הקשה שעובר היום על תושבי הדרום, החיים בצל הפגזות הקאסמים של החאמס ושל הטילים והקטיושות של הג'יהאד האיסלאמי. נכון שאנחנו בירושלים הנצורה סבלנו רק בחודשי המצור בעוד שתושבי הדרום ובעיקר תושבי שדרות חיים כך 7 שנים. רק מי שעבר, כמוני וכמו יתר תושבי ירושלים דאז, הפגזות כה כבדות בתקופת המצור בירושלים יכול להבין לסבלם של תושבי שדרות וישובי דרום הארץ.
אני גם מודע לכך, שיש שוני אדיר בין הקטיושות והטילים שממטירים על יישובי הדרום לבין הפגזים שנפלו עלינו בשנת 1948. אני מודע להרס האדיר שנגרם כיום כתוצאה מהטילים בעוד שהפגיעה בבתים שלנו בשנת 1948 מהפגזים הייתה הרבה יותר קטנה. אבל מאידך הפגיעה באנשים הייתה אז חמורה ביותר ודי אם אציין שבירושלים נהרגו בתקופת המצור יותר -800 אזרחים מההפגזות האדירות שהיו מנת חלקנו, יום יום, שעה שעה במשך כל חודשי המצור, שלא לדבר על אלפי הפצועים.
העם בישראל חייב, אפוא, לקחת דוגמא מאותה תקופה בחיי העיר ירושלים, בשנת 1948, ולמרות כל מה שעובר עלינו בימים טרופים אלה, אנו חייבים, דווקא עתה יותר מכל תקופה אחרת בתולדות המדינה, לשמור על המורל שלנו, הן האישי והן הלאומי ובעיקר לחזק את צה"ל ואת כוחות הביטחון.
עם-ישראל הצליח לעמוד גם בעבר, במצבים קשים ביותר ולא נשבר ולא נפל רוחו. עם ישראל יצליח לעשות זאת גם עתה וגם בעתיד, אולם בתנאי אחד: אם נשמור כולנו, גם בימים קשים אלו, על החוסן האישי-הנפשי שלנו ובעיקר על החוסן הלאומי שלנו. אל יפול רוחכם - עם ישראל.
