חקירות ראש הממשלה האין סופיות והמהלכים מדיניים עם סוריה, אם קיימים, משכיחים את הבעיה העיקרית של ישראל והיא הבעיה הפלשתינית. משהו בהתנהלות הישראלית כלפי המתרחש בקרב הפלשתינים אינו מבשר טובות.
אם מישהו חשב שהכל יד הגורל, מן הראוי להתייחס לדבריו של עזאם אלתמימי, מנהל המכון למחשבה מדינית בלונדון המנתח את אשר קרה ועוד יקרה בחברה הפלשתינית. לדאבון הלב הוא יודע על מה הוא מדבר, ואילו אצלנו מסתמכים על מפות כוכבים. לדעתו של עזאם אלתמימי, הכוחות הרדיקאליים בקרב הפלשתינים הם אלה שינצחו לבסוף את הנהגת פתח. זו הערכה מפוכחת ביותר. החמאס הוא תופעה עממית שנולדה מתוך ייאוש מן הנהגת פתח. כל עוד ערפאת חי, הכוחות הללו לא הצליחו לממש את ייעודם מפאת מעמדו של ערפאת. האמת היא שערפאת היה בין הרדיקאליים ביותר, אך ישראל סירבה לקבל זאת. עם הסתלקותו של הראיס, הקלפים נטרפו וחמאס הפך להיות לכוח המוביל בעזה. מוסיף עזאם אלתמימי וטוען שראשי פתח "תועלתנים שהפכו לסוחרים ואנשי עסקים המדברים בשם הפתח ואינם מייצגים את העם הפלשתיני".
יתכן ודבריו אלה מוגזמים והם פרי של הרהורי לב, אך המציאות היא חזקה מכל אמירה: החמאס ושאר הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים בעזה שולטים ללא מיצרים וממטירים עלינו כל יום טילים. ישראל, עד היום, אינה מצליחה להתמודד עם התופעות הללו משום שלא גיבשה לעצמה שום מדיניות ברורה, לכאן או לכאן.
כל האיומים שישראל משמיעה אין להם כל ערך ואפקט בקרב הפלשתינים, ואם כבר, אפקט הפוך: דרבון להמשיך ולהפגיז את ישראל. ככל שהזמן חולף, החמאס הולך ומתחזק גם ביהודה ושומרון. לא ירחק היום שגם שם החמאס יתפוס את המושכות. אבו מאזן וחבר מרעיו אינו מסוגל להוביל לשום לפתרון נראה לעין. הזמן משחק לטובת הקיצוניים.
לעת עתה ישנן שתי חלופות: להמשיך ולדשדש במקום, להיפגש עוד ועוד עם מנהיגי הרשות הפלשתינית הוירטואלית ולקוות לטוב. הבעיה בחלופה זו היא שגם אם נמשיך בהתדיינות עם אבו מאזן, שום תוצאה שלא תספק את חמאס ואחרים לא תהיה ישימה. שנית, אין כל סיכוי סביר שאפילו אבו מאזן יסכים להתפשר בנושאים שהם בלב לבו של הסכסוך הישראלי: ירושלים, גושי התיישבות, זכות השיבה. משתעשע מי שחולם שאבו מאזן יוותר על שלוש הדרישות הללו.
החלופה השנייה היא להידבר עם חמאס. לבטח יהיו שיראו בחלופה זו מעין הפרה של טאבו ישראלי, היינו לא להידבר עם מי שאיננו מוכן להכיר בזכות ישראל להתקיים, או אפילו מדבר גלויות על השמדת ישראל.
מספר הנושאים שהיו מבחינת טאבו בישראל הוא כמספר הכוכבים בשמיים. גם אש"ף היה טאבו, גם מצרים, גם ירדן, גם החזרת שטחים, ובעצם מה לא. כל אלה התנדפו ברוח החמה של מזרח התיכון. באופן עקרוני אין להוציא מכלל אפשרות שביום מן הימים יהיה מי שידבר עם חמאס.
קיימת אלטרנטיבה אחרת והיא שממשלת ישראל תחליט על מהלך יוצא דופן, מדיני וצבאי כדי לנסות ולשנות את המציאות. הבעיה היא שאין מי שיעשה זאת היום. ישראל נמצאת באחת השעות הקשות ביותר שלה מבחינה פוליטית. הממשלה משותקת ומרותקת לפרשיות שראש הממשלה חשוב בהן. מפלגת העבודה מקובעת ובלתי יצירתית, הקואליציה ממשיכה מכוח האינרציה והאופוזיציה ממשיכה לדקלם סיסמאות. כך לא פותרים בעיות של מדינה.
