זה התחיל מחצי חידה. תחת הכותרת "אולמרטריקי" כתב דן מרגלית (לפני פרוץ "ספין השלום" מסוריה): "נניח לשבריר של רגע שאהוד אולמרט הגיע להסכם סביר עם הרשות הפלשתינית ו/או החמאס בעזה. אז מה? אין לו סמכות מוסרית וציבורית לביצוע המהלך... כדי לא לומר דברים מפורשים ברחל בתך הקטנה אפשר לסיימם במעין חידה: מומלץ לקרוא בשירת רחל, מידי מי אין לבקש דבר- גם אם הוא חיובי". סוף ציטוט. ("ישראל-היום" / 15.5.08).
אפשר לטעון נגד דן מרגלית שתמיכתו בגירוש יהודי גוש-קטיף וצפון השומרון, הייתה בבחינת קבלת בשורה מפי מצורע. אבל עת צרה היא ליעקב, ואין זה זמן נכון להתחשבנות, במיוחד לנוכח מלחמת החורמה שאסר על ידידו לשעבר בגין שחיתותו.
שורות אלה עניינן הלגיטימיות של החשוד בפלילים אהוד אולמרט. בעניין הזה השמאל חצוי. יש הקוראים לסלקו, ויש שיאתרגו אותו. המסלקים, דעתם תזנק מסלידתם (הסלקטיבית) לנוכח שחיתות קשה, והמגוננים, דעתם תזנק מהסיוט למקרא סקרים, מהם עולה שביבי הוא המנהיג המוביל.
תחת הכותרת "בשורה מפי מצורע" כותב בעניין הזה ההגיגן דורון רוזנבלום: "אל לנו לשנן ולאמץ (כפי שאכן עושים כמה מטהרני שמאל) את שורותיה של המשוררת רחל: אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא" (הארץ / 23.5.08). והוא מסביר מדוע: "יש צמתים שבהם יש להבדיל בין עיקר לבין תפל. אין להתבייש להשתמש בנסיבות - גם באילוציו של ראש הממשלה- כדי לקדם אג'נדה. לא עניין מוסרי או ערכי לפנינו, אלא עניין פוליטי טהור, ציני וקר".
מהטריבונה שבה יושב רוזנבלום, ההתגוששות בין "הבלתי מוסרי", לבין הסיכוי לעקור יישובים, "הבלתי מוסרי" ניראה לו תפל, והתמיכה בעקירה היא העיקר. הוא כמובן יסביר את תמיכתו בעקירת היישובים בקידום השלום. התוצאה של גירוש יהודי גוש-קטיף וצפון השומרון, אין בה כדי לערער את ביטחונו בקריאת המפה המדינית.
מחרה מחזיק לפניו בכיר המגוננים, העיתונאי נחום ברנע. תחת הכותרת "הדיל הטורקי", כתב ברנע: "לא מיותר לחזור ולצטט כאן את "יום בשורה", שירה הנפלא - והכוזב - של רחל המשוררת. בשורת גאולה היא מצרך נדיר. מי שמעדיף לדחות אותה ולהתאבד רק משום שנאמרה מפי מצורע, הוא, או משוררת אנינה, מיוסרת, או פוליטיקאי שלא מסוגל לראות מעבר לקצה אפו". סוף ציטוט (ידיעות-אחרונות / 23.5.08).
גם ברנע, כמו רוזנבלום, רואה במו"מ המדיני עם סוריה את ההבדל בין גאולה לבין התאבדות. ומי שלא מזהה את הסיטואציה רק משום שיצאה מפיו של מצורע, הוא: "או משוררת אנינה ומיוסרת, או פוליטיקאי שלא מסוגל לראות מעבר לקצה אפו". על בלדרים כמו ברנע, נהוג לומר במחוזותינו "לקרוא ולא להאמין" שזהו חתן פרס ישראל לעיתונות.
לעומת השניים, תחת הכותרת "פסול ציבורית" כתב הפרופסור למשפטים מרדכי קרמניצר: "תנאי ראשוני חיוני למנהיגות ציבורית הוא היכולת של הציבור לבטוח ביושרתה ובניקיון כפיה. מי שלא עובר את תנאי הסף הזה, אין מקום כלל להתעניין בכישוריו ובחזונו" (מעריב / 16.5.08). והפירוש: מי שכפות ידיו מגואלות במעטפות, אין לנו עניין בבשורות מפיו, יען כי הוא אינו "עובר את תנאי הסף".
הבוטה מכולם הוא העיתונאי הכסחן ארי שביט. ניכר בו שעצמותיו הבוערות מדריכות את האצבעות המקלידות, והוא מגדיר את הכנסת אולמרט לתיבת האתרוג הריקה שהותיר המושחת שעקד את בנו, כ"עידן אפל של התקשורת".
תחת הכותרת "כשל אליטות", מכוון שביט למצחם של ארזים ננסיים דוגמת נחום ברנע ודורון רוזנבלום: "אולמרט שרד כראש ממשלה מפני שזרמים מרכזיים באליטות העניקו לו חסות" (הארץ / 22.5.08). ויש לו הסבר לחסות הפסולה הזאת: "חשבתם שהשלום מצדיק הכל, חשבתם שהחשש מפני ביבי מלבין הכל" (16.5.08).
שביט הגדיר את חשיפת ערוותם המוסרית דמוקרטית, של מתחסדי השמאל במילים: "הפכתם את השלום למקלטו של הנבל, ואת הנבל למשחיתו של השלום". ובתמצית: נתניהו, זה כל הסיפור...
