חוק יסוד הממשלה, שם כיום מכשולים ובריקדות בפני אפשרות של החלטת אי אמון של הכנסת, בממשלה. בפועל נראה כי לא ניתן כיום להפיל את הממשלה על-ידי הצבעת אי אמון של הכנסת.
שיטת הבחירות היחסיות שלנו ושיטת הממשל יוצרת זהות בלתי דמוקרטית לחלוטין של אינטרסים, בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת; החלטות מתקבלות לא בממשלה ולא בכנסת, אלא במטבחי המפלגות ובשיחות של ראשי המפלגות עם חברים שלהם, עיתונאים או שאינם עיתונאים.
זהו פגם יסודי של השיטה, ובייחוד באופן יישומה על-ידי חברי הכנסת השפנים שלנו (בד"כ).
בשנים עברו, לא די היה בשלום בית שלטוני ואינטרסנטי בתוך מפלגת השלטון, היה צורך לרכוש באופן תמידי את אהבתן ואת תמיכתן של סיעות הקואליציה. פרחים, בוטנים, חיוכים, ליקוקים, ג'ובים ומה לא היו משמשים את הממשלה על-מנת לשמור על עצמה, ותמיד הייתה איזו שטות חסרת כל ערך ממשי שהייתה מפילה את הממשלה, מכניסה את המדינה לכאוס שלטוני ואז או שהיה נבחר ראש מממשלה חדש או שהיינו הולכים לבחירות.
ומערכת מאוזנת מבחינה בכאלה מצבים, מבינה אותם, ועושה בהם שינויים. הכנסת התכנסה והחליטה על עלייה משמעותית בסף היכולת להפיל ממשלה באמצעות אי אמון בשתי נקודות עיקריות:
1) נדרש רוב של 61 חברי כנסת לפחות.
2) על חברי הכנסת המביעים אי אמון להציע מועמד המוסכם עליהם, אשר יקבל עליו את התפקיד מיד עם תום כהונת ראש הממשלה המודח.
שתי ציפורים הושגו כאן לכאורה: גם נדרש רוב ממשי ובלתי מוטל בספק, וגם ראש הממשלה הבא מוגש על מגש של כסף מיד עם סיום כהונות של ראש הממשלה שאיבד את אמון הכנסת, בלי צורך בהליכים מורכבים ומסובכים.
אממה, שני הכללים האלה, הם ירייה אחת ארוכה מדי; הם אומנם מונעים נפילת ממשלות סבירות עקב מפתחות של מיצובישי, אך עובדתית הם גם מונעים נפילה של ממשלות אסוניות, כמו ממשלתנו היקרה.
וגם כאן נדרש לאזן; הדלת הייתה פרוצה, נעלנו אותה עם שערים ובריחים ותנינים ולהבות. יש ללכת צעד אחד קטן אחורה, על-מנת לבלום ולאזן.
בואו נבחן אם כן את הכללים, נראה מי מהם סביר והגיוני, ומי מהם הוא פארעך, מיותר ופוגעני.
ונתחיל דווקא מהסוף - הדרישה למועמד חדש מוסכם. על כולנו מוסכם, לדעתי, שראש הממשלה חייב להיות חבר כנסת. לא נרצה לראות סטליטים שהוחבאו לפני הבחירות, כישרוניים ככל שיהיו, ואשר המפלגות ימליכו אותם למלכים לאחר הבחירות. ראש ממשלה בישראל הוא אחד מנבחרי העם, אחד מ-120.
ואם באים חברי כנסת ומבקשים להחליף את ראש הממשלה, ולהביע בו את אי אמונם, אנא יטרחו מראש להביא מועמד מוסכם. והשאלה הנשאלת היא, מהו הרוב הנדרש מאותה קבוצת חכ"ים? האם סבירה הדרישה לרוב של 61 לפחות?
והרי על-מנת לבחור בראש ממשלה, די ברוב יחסי בכנסת, היינו יתרון של קול אחד בין המצדדים ובין המתנגדים, אז מדוע אם כך לא די ברוב יחסי, המבטיח גם את בחירתו של המועמד המוצע בבחירה יחסית, מדוע נדרש רוב של 61, היינו רוב מוחלט?
הייתי שוקל לשנות את חוק יסוד הממשלה, מחייב את חברי הכנסת במקרה של אי אמון להתלכד סביב מועמד מוסכם אשר יש לו בכנסת רוב יחסי, ואם הרוב היחסי קיים - אזי לבצע הצרחה ולקבל מחדש את אמון הכנסת שאבד.
לו הייתה לנו כנסת אחרת, לו חברי הכנסת היו שונים במילימטר ממנהיגם וממנהגם, אפשר היה לסמוך על שיקול דעתם העצמאי; אך האמת טופחת בפנינו - אף חבר כנסת ממפלגת השלטון לא יפעל להדחת ראש ממשלתו, אפילו הראה ראש הממשלה קבל עם ועדה שהוא נפל חסר תקנה, ועל כן חובה על כולנו לאזן את חוק יסוד הממשלה ולהתאימו למציאות המוסרית המאד עגומה של מערכות השלטון שלנו.
