התערוכה הקבוצתית שאוצרות מלי לנגוצקי וורה דוביצקי, בוחנת את ההוויה התרבותית הישראלית כפי שהיא מוצאת את ביטויה על שפת הים. אוצרות התערוכה מדגישות את הצורך לשמור על הים למען הדורות הבאים למען יוכלו להינות ממנו ולכן התחברו עם עמותת "צלול" כדי לתת זרקור על נושא חשוב זה.
עמוס עוז בספרו "על אהבה וחושך" כותב: "מעבר להרי החושך הייתה העיר תל אביב של אותם ימים, מקום מסעיר... תיאטרון, אופרה, בלט וקברט... והיה שם ים! וכל הים שם מלא ביהודים שזופים שיודעים לשחות... מי בכלל שמע פעם על יהודים שוחים? אלה היו גנים אחרים, לגמרי מוטציה!"
שם, על שפת הים, בימים אחרים, בא לידי ביטוי הנרטיב הציוני של "שלילת הגלות"- ניסיון לעצב ישראליות חדשה. הישראלי החדש מבקש ליצור קשר עם כוחות החיים במובן הפסיכולוגי יצרי, ופורק מעליו איסורים דתיים. דמותו ה- "נמרודית", שזופה, שרירית, הדוניסטית ונהנתנית.
ההוויה התרבותית, בעיקר האומנות והספרות, ניזונו משינוי ערכים זה. בציור, ההתפתחות לא הייתה מיידית. לטענתו של פרופ' גדעון עופרת, הציור הארצישראלי בתחילת דרכו היה עם "הגב אל הים". לשיטתו, זריצקי צייר על גג ביתו ברח' מאפו כשגבו פונה אל הים. אולם, משחלחל הים לאומנות ,היה זה פרץ אדיר, פרובוקטיבי, ייצרי וצבעוני.
בתערוכה זו נבחנת הוויית החוף הים תיכוני הארצישראלי מכמה היבטים, כאשר השילוב הרעיוני של עמותת "צלול",השמה לעצמה למטרה, את החתירה לים צלול ולנחלים נקיים באמצעות העלאת נושאים אלה לסדר היום הפוליטי והציבורי, הוא מושלם.
האמנים המשתתפים:
- רחל טימור - הולכת בעקבות "הזמן האבוד" ומחפשת את חוף ימה של העיר הלבנה. ד"ר ורדית קנר מגדירה זאת כ-"מסע אל מחוזות הזיכרון". רחל טימור מקבלת השראתה מצילומים ישנים ומשיטוטים אינסופיים ברחובות העיר הסמוכים לים. עבודותיה נקיות, בשחור ולבן ומאופיינות בהקפדה על ציור של המוני פרטים, הנותנים את האווירה הסואנת ורוגשת של חוף תוסס. חרף העדר הצבעוניות, ניתן להבחין בנקל במשחקי האור והמים, אם כי הדגש הוא על הנוף האנושי.
- רבקה ססובר פלד - לדידה, החוף איננו מסתיים בתל אביב, אלא מגיע עד לעזה. רבקה מציירת קייטנת קיץ של ילדי עזה. ציוריה נלקחו מתוך צילומים של צלם העיתונות ניר כפרי. החוף העזתי, משקף סיטואציה דומה ועם זאת כ"כ שונה. לדבריה: "הילדים הם אותם ילדים שקועים בעולמם, טובלים בשמש אלכסונית... בתמונה הזויה של הקייטנה בעזה אי-אפשר שלא לראות משל לטראגיות של המצב הפלשתיני". ואם בחופי הארץ באותו ים תכול ותחת אותה שמש מסנוורת נראה מעגן יאכטות, זוג אוהבים עם כלב, שם בעזה נראה בינות לילדים הצוהלים, חמור משכשך במים, דבר המבטא, לדברי הציירת, את "הגרוטסקיות של מצבם הקיומי". ואנו לא יכולים שלא להיזכר באמירתו האומללה של רוה"מ לשעבר, יצחק שמיר: "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים...".
- עודד פיינגרש – האמן, שהוא "תבנית נוף מולדתו" סבור, שלאמן יש כוח של אלוהים לברוא עולם משלו וליצור דמויות ונופים הקיימים במציאות, או שלא. זו הסיבה שהים נצבע בטורקיז האופייני לים הקריבי ולא לים התיכון. ציוריו מתאפיינים בצבעוניות מתפרצת נאיבית משהו. עגן הסירות עם תרניי היאכטות הינו ניגוד משווע לחמור המדשדש בחופי עזה. החופים של עודד עשירים וקוסמופוליטיים, אך נשארים ים תיכוניים.
- פנקס מורנו - פוגש את החוף התל אביבי הומה אדם, מתרחצים, משתזפים וממנגלים. במבט משועשע משהו ובראייה שאיננה נטולת גרוטסקיות, הוא מגחך אך אינו בז. החוף אצל מורנו הוא מקום מערטל במובנים רבים. פה ניתקל בישראלי המצוי נטול ה- "הפוזה". מורנו יושב מרבית זמנו בפריס ומבטו הוא מבט של "אורח נטה ללון".
לא פונקנו במשאבים, אך פוצינו בחוף ים מהנפלאים בעולם. בשנים האחרונות, ליבנו גס בחוף זה, ואנו עדים לשימוש מזיק במימיו וניצול מזלזל את חופיו. עמותת "צלול" שמה לה למטרה להיות שומר הסף בנושא, ואנו שמחים לשתף עימה פעולה בהקמת תערוכה זו.
נעילת התערוכה 30.6.2012
בסטודיו של רחל טימור, רח' שבזי 32 (פינת נווה צדק 16) ת"א.
לראיון ועיתונאים: מיכל סדן 054-8820293
