יום ירושלים חל השבוע. הוא לא עורר התרגשות גדולה מדי בארץ. סביר להניח שהציבור הדתי לאומי קצת התרגש, חבש כיפה לבנה ואמר הלל. העיר הזו, שסבא שלי היה נותן כל הון שבעולם לראותה, שבחורבנה נראתה בחלומותיהם של אלפי יהודים בנויה, מתקבלת היום, כמובן מאליו ובמשיכת כתף.
עם זאת, ירושלים חוזרת ועולה לכותרות וכל פעם בהקשר אחר. פעם תרבותי ופעם דתי, פעם רוחני ופעם מדיני. הניסיונות להחביא את ירושלים, לדחוק אותה 'לסוף המו"מ...' או להמציא את המושג 'ירושלים רבתי' כדי שאפשר יהיה לסחור בה - נועדו לכישלון.
באחד מתהליכי ההרדמה של הציבור אמר שר החוץ דאז, שמעון פרס, כי 'ירושלים רבתי' היא רק מושג ספרותי. פרס באמת צודק, זה רק מושג ספרותי. הוא רק שכח שהכל התחיל ממה שכתוב בספרים, בייחוד כשמדובר בספר הספרים. כתוב בתורה, בנביאים ובכתובים, כתוב במשנה, בתלמוד ובאגדה. מר פרס, הימצאותנו כאן, היא מימוש והגשמה של מושג ספרותי...
לפעמים אנחנו תוהים מדוע עיר כל-כך קטנה מטרידה את העולם כולו? מדוע מדינות מודרניות שיודעות פרק או שניים בהיסטוריה ומכירות בקשר התנ"כי של היהודים לירושלים, מסרבות להכיר בזכותנו על העיר?
ירושלים אינה עיר מיוחדת במושגים המקובלים. אין לה אוצרות טבע ייחודיים, לא מבנה גיאוגראפי מיוחד או מוזיאונים יוצאי דופן. תיירים רבים המגיעים לירושלים מתאכזבים מהביקור בעיר. הפרסום הבינלאומי, התפילות הנאמרות בכל לשון לשלומה של העיר, לא תואמים למפגש המציאותי עם 'ירושלים של מטה'. פקקים, רחובות צרים, גנים מועטים ומועדוני בילוי גרועים.
איפה ירושלים ואיפה גורדי השחקים של ניו-יורק? איפה ירושלים ואיפה המסעדות של פריס? איפה ירושלים ואיפה הססגוניות של איסטנבול?
נראה שצריך לחפש את המקור לעימות לא ב'ירושלים של מטה' אלא ב'ירושלים של מעלה'. מה שמשך את עולי הרגל מימי אברהם אבינו היה הממד הדתי, הייתי אומר אפילו המיסטי. הסכסוך אינו על זכויות מעבר או מסחר ואפילו לא על סוגיית ייצוג פוליטי. המאבק בין יעקב לעשו נמצא במישור אחר לגמרי. מוחמד ומוסטפא יודעים טוב יותר מגיא ונועה על מה הם נלחמים. הם יודעים שהמאבק הוא ערכי, מאבק על השייכות. למי שייכת הארץ הזו? למי שייכת העיר הזאת?
רוחני? ערכי? דתי? השיח הזה זר ומנוכר לרוב נבחרי הציבור שלנו. הם מנסים להעלים אותו ואם אי אפשר ולברוח ממנו ככל האפשר. שיח זה לא מתאים לחברה מודרנית, ליברלית שמתמקדת ב'זכויות אדם' ו'זכויות דמוקרטיות'. דיאלוג כזה מפריע להנהגה הפוליטית בישראל לדבר על 'מזרח תיכון חדש'. המנהיגים שלנו לא מבינים מדוע עיר קטנה תוקעת מו"מ מדיני גדול? לרוב המאמינים המוסלמים והנוצרים בעולם הסוגייה הזו מאוד ברורה. זהו מאבק ממושך על מי הוא העם הנבחר שבירתו ירושלים?
הנוצרים, לעת עתה, פרשו מהמרוץ ההיסטורי והשאירו את הזירה למוסלמים שמבינים היטב שהמאבק הוא לא רק מאבק פוליטי גרידא, שבכל מקום אחר בעולם היה מוסדר בפיתרון מדיני ולא היה מושך תשומת לב בינלאומית רבה כל כך.
לצמרת הפוליטית והתרבותית בישראל, הדיאלוג על בכורה היסטורית וזכות דתית, נשמע זר ומיושן. הם פשוט אינם מסוגלים לבוא בדברים בפני אומות העולם כמו הרצל, א. ד. גורדון ובן-גוריון על 'עם ישראל' ו'זכות אבות'.
אבל אם תשאלו יהודי פשוט, מהי ירושלים עבורו? הוא יניח את ידו על החזה ויגיד לך שירושלים היא הלב, היא הבית. הוא אולי יתקשה להסביר במילים גבוהות ובניתוח רציונאלי את חשיבותה של העיר, כי כשהלב מרגיש לא צריך יותר מדי מילים. למרות כל שטיפות המוח שעושים לנו כבר ארבעים שנה, לא הצליחו לבלבל את המצפן היהודי שמורה בכל מקום בעולם לכיוון אחד - ירושלים!
