בעוד אני מתלבט על מה לכתוב השבוע, קלטו אזני דיווח חדשותי בדבר מטח כבד של חפצים מעופפים הנוחתים על היהודים שאיתרע מזלם לגור בשכנות לרצועת עזה. זהו חבל הארץ אשר, כזכור לכולנו, נעקרו ממנו כל היהודים במהלך מבריק של סיום הכיבוש - ומתוך חתירה לשלום עם השכנים, כולל כמובן - ואף בעיקר, עם אלה המאכלסים את הרצועה. לכאורה, קצת קשה למצוא קשר בין אירוע חדשותי זה לבין פרשת השבוע בְּהַעֲלֹתְךָ. אבל מתוך נאמנות לכלל: 'ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא' החלטנו לחפש בכל זאת. ואכן מצאנו שהעניין רמוז בפרשת השבוע ואף בהפטרה, אלא ש-כמעט כרגיל, המסר הנלמד מן הפרשה הוא הפוך לזה הנוהג אצלנו.
ולפני שנמשיך, חשוב להזכיר ולהודות לה' על העובדה שבדרך נס, המטח הזה גרם לפציעה של אשה אחת בלבד. וכאן מן הסתם מזדקרים תנוכי האזניים של החכמים בעיני עצמם והם תוהים, נס? איזה נס? בסך-הכל אלה חפצים מרעישים, אבל לא ממש מזיקים. חוץ מזה, הפלשתינים האלה בכלל לא יודעים לכוון. ועוד חוץ מזה, אם ה' באמת רוצה וגם יכול לעשות נס - שיפסיק את הקסאמים האלה. זו האחרונה נשמעת להם כטענה ניצחת שעליה אין מה להשיב, טענת המחץ. על כך כבר אמר החכם מכל אדם (משלי י"ט): [ג] אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ; וְעַל-ה', יִזְעַף לִבּוֹ.
בפרשת השבוע (פרק י') אנחנו קוראים על תחילת מסעי בני ישראל במדבר: [יא] וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי--בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; נַעֲלָה, הֶעָנָן, מֵעַל, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. [יב] וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם, מִמִּדְבַּר סִינָי; וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן, בְּמִדְבַּר פָּארָן. שנה פחות עשרה ימים חנינו באותו מקום, ליד הר סיני, וכעת מתחיל המסע לארץ כנען. ואיך נוסעים? [יג] וַיִּסְעוּ, בָּרִאשֹׁנָה, עַל-פִּי ה', בְּיַד-מֹשֶׁה. כאמור, בשלב זה המסע אמור להסתיים בקרוב בארץ כנען. עדיין לא היה סיפור המרגלים ולא נגזרה גזירת ארבעים שנה במדבר. מכאן שהיה זה מסע צבאי לכל דבר: [יד] וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי-יְהוּדָה, בָּרִאשֹׁנָה--לְצִבְאֹתָם; וְעַל-צְבָאוֹ--נַחְשׁוֹן, בֶּן-עַמִּינָדָב. דגל זה היה החלוץ והוא כלל גם את המחנות של יששכר וזבולון. בסך-הכל היו ארבעה דגלים שתחת כל אחד מהם חסו שלושה שבטים.
הסדר היה קבוע והאירגון היה מדוייק לחלוטין; דגל מחנה יהודה נסע ראשון ואחריו הלויים עם המשכן וכליו. כאשר נתקבל אות החניה, הקימו הלויים את המשכן ואח"כ הגיעו המחנות האחרים. בכל שלב היה המשכן עם ארון העדות במרכזו - מרכז ההוויה של עם ישראל, ועד שגם אותות המסע והחניה התייחסו לארון העדות: [לה] וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: קוּמָה ה', וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ, מִפָּנֶיךָ. אמירה זו של משה נתנה את האות לבני ישראל להתחיל במסע הדגלים. וכך גם לקראת חנייתם: [לו] וּבְנֻחֹה, יֹאמַר: שׁוּבָה ה', רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. כולם ידעו כי לשמע הכרזה זו עליהם להתארגן לחניה, כי המסע הגיע לקיצו.
לבני ישראל של אותו דור היה יעד - להגיע לארץ המובטחת, ובעיקר היתה להם מנהיגות. עד שגם כאשר נהגו כילדים מפונקים והתאוננו על כל מיני עניינים שוליים, המנהיג נחלץ להגנתם ובעיקר עמל להנחותם בדרך הנכונה. אצלנו, יש המכנים את דורנו דור המדבר. משווים אותנו אל אותו דור עליו אנחנו קוראים בפרשת השבוע ובספר במדבר כולו. כנראה מתכוונים לכך שגם אצלנו סובלים עדיין ממחלות ילדות של חברה בהתהוות. ההבדל הגדול הוא שלאותו דור היתה מנהיגות, מה שלצערנו אי אפשר לומר עלינו. כי גם בשנים בהן עמדו בראש המערכת אצלנו אנשים שנראו והתנהגו כמו מנהיגים, הם הובילו אותנו בדרך שהם מצאו לנכון, בלי להיות מודעים כלל לאוהל מועד - המרכז התודעתי שלנו כעם.
את פירות הבאושים של מנהיגותם אנחנו אוכלים כבר זמן רב, ולאחרונה פירות אלו מסכנים את חייהם של היהודים הטובים שמתגוררים בסמיכות לחבל עזה. אולי המדרש הבא יעזור לנו להבין כיצד הגענו לכך: גוי אחד שאל את ר' יהושע בן קרחה; כתיב בתורתכם (שמות כג) אחרי רבים להטות. אנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משוין עמנו בע"ז? את תשובתו של ר' יהושע בן קרחה נראה בהמשך בע"ה, אבל על פניו השאלה מאד הגיונית, והיא אפילו מסתמכת על התורה הקדושה. אינני יודע אם מישהו ממנהיגינו, בעבר או בהווה, נשאל את השאלה הזאת, אבל לפי ההתנהלות שלהם נראה שהם קיבלו את דעתו של אותו גוי. העובדה היא שאנחנו המעט מכל העמים. התורה עצמה טורחת להזכיר את זה. רק טבעי שנתחשב בדעת הרוב, לא? לא לדעת ר' יהושע בן קרחה, ככתוב בהמשך אותו מדרש.