מי שקרא את ספריו של יוסף כהן אלרן בעבר מחכה לדרמות, מחכה לסודות נסתרים, מחכים לנפשות נקרעות בלבטים. כשאתה מניח מידך את ספרו החדש של אלרן, נדמה שהשאלה שהספר נדרש לה היא שאלת פילוסופית: האם האושר הוא דבר מדומה בלבד? האם נילחם עד מוות כדי לגעת בו?
להכרה ראשונית כסופר זכה יוסף כהן אלרן עם צאת ספרו "אספירונס". הקוראים התוודעו בו לעולמה של אספירונס, היהודייה האחרונה בבגדד. "אספירונס" היה שונה מספריו האחרים - שכן היה ברור, שהספר נכתב בעקבות תחקיר אמיתי, אך אינו מתכוון להיות סיפור תיעודי או ביוגרפיה 'רשמית'. הספר הוגש כרומן, הורגשה בו טביעת אצבעותיו של הכותב בשזירת מהלך האירועים ובאופן בניית הדמויות. אחריו פרסם כהן אלרן יצירות נוספות - הנובלה "עקרון הכמיהה" והרומנים - "עזה כמוות" ו"כל הלילות".
"שמועות על אושר", כשאר יצירותיו של יוסף כהן אלרן, הוא רומן בדיוני לחלוטין. יש בו חושניות רבה, הרבה תבלינים חברתיים, סימנים למתחים בין דמויות ממפלסים שונים - ועיקר העיקרים - סבך של משברים ולבטים.
גם הפעם אנו מוצאים דילמות של אהבה אסורה, סבך שמגיע עד לקשרים נסתרים, ניסיונות להסתתר או להסתיר זהות. העלילה סוחפת את הקורא לתוך עולם סוער של מאבקים, פחדים, הסתתרות, לבטים ומשברים. כשאתה מניח מידך את ספרו החדש של אלרן, נדמה שהשאלה שהספר נדרש לה היא שאלת פילוסופית: האם האושר הוא דבר מדומה בלבד? האם נילחם עד מוות כדי לגעת בו?
גיבור הסיפור שואל עצמו כל רגע, איך מתמודדים עם ניסיון שעלול לערער את שלוות הנפש, את שלמות החיים השגרתיים? איך מחזיקים מעמד ולא מאבדים פרופורציות? איך ייראה עולמו יום אחרי שהפנטזיה התגשמה ונעלמה? בספריו הקודמים, (ב"תקרית נישואין", ב"עזה כמוות", ב"עיקרון הכמיהה" או ב"כל הלילות") הוכיח אלרן כי הוא מיטיב לרקום דרמה נוגעת בלבבות, בקשר בין הלבבות. גם בספר זה אנו חשים, עד כמה מיטיב כהן-אלרן ללטף את גיבוריו, להתקרב אליהם ואל עולמם הנפשי, לגעת ברגשותיהם, בתשוקותיהם, ובכל פעם מזווית שונה ובמוזיקה אחרת.
במרכז ספרו החדש "שמועות על אושר", הוא מעמיד את מנחם גלעד, מרצה מוכשר בן 53. גלעד מתכתב עם אישה אלמונית, התכתבות המובילה לקלחת של התאהבות גופנית ורוחנית. סחרחורת האירועים סוחפת אותו, המציאות הולכת ומתנודדת והוא הולך ומאבד את יציבותו. אלרן משתף את הקוראים בהתמודדותו של מנחם גלעד ושל אלה הסובבים אותו, בחולשתו ובכוחו, בהזייתו ובפיקחונו, גיבור הרומן מוצא אושר ולא מוצא, נוגע ולא נוגע, מרגיש ולא מרגיש, עד בואו של הפתרון המפתיע שמהמם אותו וסוטר בפניו.
כהן אלרן אוהב לדלג ביצירותיו בין נקודות ראות שונות - בספרו "אספירונס" היינו עדים לטלטול הקורא בין סיפורה של אספירונס בגולה לבין סיפורו של האח האוהב פואד בישראל, ואילו ב"עזה כמוות" גילינו שימוש בטכניקה אחרת: הסיפור מסופר לכאורה כמה פעמים, וכל פעם מזווית ראייה של גיבור אחר, אשר משלימה את התמונה בפרטים נוספים. ברומן החדש משמשים המכתבים דרך לבטא זוויות ראשומון שונות.
המשברים בספר חורגים מהממד האישי ויש להם משמעות נוספת: ראי לחברה, למתחים, עד שהכל הופך למשל חברתי. לא נגלה את הדרך לפתרון הסבך בעלילה, שמטבעה אינה חותרת לקראת סוף טוב. ההיגיון הפנימי שלה מוביל לתובנות עמוקות ולסוף מורכב יותר: תחושת החמצה מחד-גיסא, והתמלאות מאידך-גיסא. קריאת הספר היא מסלול מירוץ בין משוכות ומהמורות - והתחושה היא: האהבה ומכאוביה הם המשמעות האמיתית.
