הדילמה בנוגע למחיר שאנו נרשה לעצמנו לשלם תמורת חטופים, מעלה שאלות מוסריות וערכיות אשר קשה אפילו לבטאן.
כמה שווים יקירינו החיים, וכמה שוות ח"ו הגופות שלהם?
האם קונטר שווה חיים, ואולי הוא לא שווה את הגופות?
ועל-מנת להקצין את האבסורד הכל כך בעייתי שיוצרים אויבינו הנבזים, האם הוא שווה אותם פצועים? קשה? קל?
שאלות אבסורדיות, אשר כל אדם יגלה שאט נפש על הצורך לדון בהן כלל, אך מה לעשות, בחרנו לחיות בג'ונגל של חיות טרף ולג'ונגל יש כללים וחוקים משלו.
היו לנו מגוון אירועים כאלה בהיסטוריה, אירועים בהם "נכנענו", ומנהיגינו יצאו וידם על התחתונה, או מקרים בהם לא "נכנענו" (רון ארד, נחשון וקסמן ז"ל) וגם בהם יצאו מנהיגינו וידם על התחתונה.
אפילו אהוד ברק, הנחשב כאדם הכי פחות מתייעץ בפוליטיקה הישראלית, אסף את אלופי צה"ל על-מנת להקשיב להם בעניין זה. אין מדובר בהחלטה ביטחונית מובהקת, אין מדובר בהחלטה מדינית מובהקת - מדובר בעיקר בשאלה מוסרית, אשר הביטחון והמדיניות אמורים לשים לה גבולות, והגבולות לגמרי לגמרי לא חד-משמעיים.
ומאחר שמדובר בשאלה מוסרית בעיקרה, ומאחר שחלק ניכר מהנתונים ניתנים לחשיפה בפני הציבור - יש להביא את הדילמה לעם. להבאת הדילמה להחלטת העם יש יתרונות משמעותיים:
- הקלת העומס הבלתי אפשר והבלתי הוגן המוטל על המנהיגים בנושא זה.
- מינוי "מועצת מנהלים" לנושאים ולנותנים - איש חכם לימדני פעם שבכל סיכום מסחרי בעל משמעות עם לקוח בחו"ל, כדאי להוסיף בשוליים "בכפוף לאישור מועצת המנהלים"; כי כאשר אתה בחו"ל ואתה לבד, ונוצרת הזדמנות לסכם, וכדאי לסכם, תמיד קיימת אפשרות שנמרחת או שחרגת מסמכות, ולכן חובה בד"כ להכין מראש את חבל ההצלה; מה עוד שכאשר מועצת המנהלים חייבת לאשר, הדבר מחייב גם יתר כובד ראש ויתר אחריות מפני הנושאים ונותנים. לעניין שחרור החטופים, עם ישראל יהיה מועצת מנהלים מצוינת, הוא יהיה רף אשר יכניס את אויבינו לפרופורציות, רף אשר יסביר להם כי את הפוליטיקאים שלנו אפשר לפרפר, אך מי שיחליט באמת זה אנחנו, TAKE IT OR LEAVE IT.
- הקורבנות האמיתיים של המצב, מיד לאחר החטופים עצמם, הם המשפחות. מעבר לגעגועים, לדאגה ולחוסר הוודאות, נקרעות המשפחות בין עולמות רבים, ואין מי שייתן להם מנוח, אלא כל תושבי המדינה, בהחלטה משותפת. וכי מה יעשו? אם יבקרו את השלטון, אולי ירפו את ידיו אולי ייצרו יחס של דחייה, ואז יחדל להפוך כל אבן, ואם יתמכו בשלטון אולי ירדימו אותו.
והרי יכול להיות שכל יום שחולף מרע את המצב של החטופים, ואיך יסבירו המשפחות את עצמן אם בפני החטוף או בפני עצמן, או בפני ההיסטוריה, כאשר פתאום יובן מה היה קורה אילו לחצו יותר, מה היה קורה אילו לחצו פחות וכו'.
על הכנסת להתכנס בדחיפות, לחוקק חוק משאל עם לנושאים הספציפיים של החטופים הנוכחיים העומדים על הפרק. על-פי החוק, תגיע הממשלה להסכם מיטבית עם החלאות, הסכם הכולל סעיף התולה את קיומו באישור העם, ולומר להם אנא תמתינו להחלטת הציבור בישראל, ואז הציבור יאמר את דברו.
על החוק לתת מענה הולם גם לנושאים החסויים, שלא ניתן לפרסמם (בעזרת אדם/צוות נאמן על הציבור).
החוק חשוב היום שבעתיים עקב חלילות השלטון, ועקב חוסר יכולתו לקבל החלטות הרבה יותר פשוטות ואלמנטריות.
