במרכז מדיניות השוק החופשי, בגרסתה הקיצונית המיושמת בשנים האחרונות בארץ, מונח עקרון פשוט: שיפור מתמיד ביחס בין תפוקתו של העובד לשכרו. מאחר שברוב מגזרי המשק התחרות אינה על רעיונות מקוריים ולא בין פיתוחים מדעיים חדשניים – רוב החברות עדיין מתחרות ביניהן מי תפיק יותר ערך בפחות הוצאות שכר.
קיימות שיטות רבות לעשות זאת, רובן לגיטימיות ומוסריות לחלוטין: עזרים טכנולוגיים, שיווק, מיקור חוץ,הדרכה, ניהול יעיל, גידור סיכונים ועוד. אך קיימות גם שיטות אחרות להפיק יותר ערך מאותו מספר עובדים, עליהן נכתבים פחות מאמרים, ואחת מהן היא יצירה מלאכותית של עודף כוח אדם בשוק העבודה.
השיטה נובעת ממחזור חייו הטבעי של מוצר חדש, או שירות: היצרן נהנה מרווחים נאים על מכירת מוצר חדש ומבוקש. הרווח העודף על הסיכון מעודד יצרנים נוספים להתחרות. המחירים יורדים ככל שמתרבות החברות והענף הופך בהדרגה לרווי, מסורתי וטכני. ההמשך הטבעי הוא ירידה באיכותם ושכרם של העובדים. ככל שהתחרות הופכת חסרת מעצורים – קטנה הדרישה לעובדים יצירתיים, מקוריים ובעלי עצמאות לטובת עובדים בעלי הכשרה ונסיון מינימליים, צייתניים, זולים, חרוצים ובעיקר טכניים.
עודף העובדים במשק הוא סך התחרויות במגזרים השונים וההאצה המתמדת בהתיישנות אותם מגזרים - בהתאם לקצב הסרת המגבלות על תחרות לא הוגנת. ככל שהתחרות פרועה יותר, ככל שהתהליך האבולוציוני לייעול וצמיחה קצר ואלים יותר, כך נפלטים עובדים רבים יותר מהתפקידים היוצרים לתפקידים המתפעלים והחוצה. היצע העובדים מול כל משרה פנויה גדל ולכן תנאיהם מורעים. עודף עובדים אינו מוביל לעלייה באבטלה בהכרח, זוהי משוואת היצע וביקוש רגילה והאיזון מושג בתזוזה בתמורה החומרית והרוחנית על עבודה.
התכונה האינהרנטית בתחרות חופשית-מכל-פיקוח היא הפיכת עובדים לעודפים. זוהי הסיבה המרכזית להגירה ההמונית החוצה מהמעצמות הכלכליות הראשונות בעת החדשה. עשרות מיליונים מתושבי יבשות אמריקה ואוסטרליה הם עדות חיה לכך. בתקופות בהן השינוי המבני היה חריף יותר, גדלה הנטישה אל ארצות שהציעו סיכוי הוגן יותר. וכך גם בישראל של שנות השבעים המאוחרות ואילך. לא רק מלחמת יום הכיפורים הבריחה מאות אלפי ישראלים חזרה לגולה, אלא התמורות הכלכליות הדרמטיות באותה תקופה. אפילו פאר גאוותנו - ההיי-טק והפיתוח המדעי, מייצרים עודף איכותי של עובדים שבמקרים רבים מדי יורדים.
במשוואת ההיצע וביקוש למקומות עבודה קיים יתרון גובר והולך למעסיקים, בעלי החברות, על פניהם של השכירים אשר כוח התמקחותם על תנאיהם נשחק. זה לא הזמן להוריד את מס החברות אלא לעצור ולעשות חושבין: איך ניתן למנוע, או לפחות לשכך, את התופעות השליליות ההולכות ומתגברות עם האצת הטרנספורמציה הכלכלית, התנערות השלטון מפיקוח על כשלי שוק וקידוש עקרון היד הנעלמה. לא ריאקציה ולא מהפכה דרושות כאן, אלא עצירה והמשך מחושב וממותן. נכון, המשק הישראלי אינו פועל בחלל ריק, אך למרות צרכינו ביטחוניים מיוחדים, ותחרות גלובלית קשה - מדוע ישראל צריכה להיות ממובילות גירסה כה בוטה של קפיטליזם?