נניח שארגון מרצחים שכל קיומו מושתת על לחימה עיקשת להשמידנו, אחרי שהרג כבר מאות רבות של אזרחינו, חוטף חייל, ומציע עסקה: תמורת שחרורו, יוצאו להורג מאה ישראלים. ככל שזה נוגע לנו, הם ייבחרו באקראי; גם מועד ביצוע גזר הדין יהיה מקרי. האם נסכים לעסקה?
אך ארגוני המרצחים לא מסתפקים גם בכך - הם דורשים תעריף זהה גם עבור גופות. כזאת היא, בחשבון כולל, משמעות עסקות השבויים שנעשו עם ארגוני הטרור. לכך יש להוסיף הגברת דבקותם במטרה ובטחונם ביכולתם לממשה - דהיינו עידוד רציחות וחטיפות נוספות; רמיסת הגאווה והמורל הלאומי שלנו ואמוננו בהמשך קיומנו כאן; הבאת מעמדנו בעולם לשפל; ונזקים כלכליים אדירים.
כזאת הייתה עסקת טננבאום - בנוסף לרצח עשרות רבות בידי המחבלים ששוחררו, היא תרמה לחטיפת גלעד שליט על-ידי החמאס; כדי לא להישאר מאחור, חטפו אנשי נסראללה את אלדד רגב ואודי גולדווסר, מה שהביא למלחמת לבנון על עלותה הכבדה מנשוא בדם ובדמים, במורל הלאומי ובמצבנו המדיני.
בלחץ משפחות החטופים והתקשורת "הנאורה", מתוך רפיון שכל ורוח וממניעי תועלת אישית שפלים, מסכימות ממשלות ישראל פעם אחר פעם לעסקות כאלה, שאף בר-דעת לא היה מעלה אפילו על דעתו. המשכתן תביא, קרוב לוודאי, לחורבן מדינת ישראל.
שר בטחוננו האנליטי מודיע כעת, שאסור להמשיך בכך; אחרי השלמת העסקות הנוכחיות עם החיזבאללה והחמאס, צריך יהיה לקבוע קריטריונים חדשים, סבירים יותר, לקראת החטיפות והעסקות הבאות. דבריו מעוררים שתי שאלות:
- מדוע לעשות זאת אחרי עסקות הרות-אסון אלה, ולא לפניהן;
- מדוע להאמין לדבריו, כאשר זכורות אמירותיו הנחרצות בעת הנסיגה מלבנון, אותה הוביל כראש ממשלה, והעדר תגובתו למתקפות החיזבאללה שאירעו אחריה.
לא מתוך כניעה ללחצים
נכונה עמדת נועם שליט, כי הסדר הרגיעה עם החמאס, אם כבר נעשה, חייב היה להיות מותנה בשחרור גלעד. מוצדקות פחות נזיפותיו, על כי ממשלתנו איננה נחפזת במידה מספקת להשלים עסקת שחרור מאות מרצחים תמורת החזרת בנו.
שלמה גולדווסר אומר, שיש לבצע העסקה עם החיזבאללה, משום ש-"הנחת העבודה התקפה" לפיה פועלת מדינת ישראל היא, כי אודי ואלדד חיים. לשאלה, מדוע צריך להשלים העסקה, הגרועה בכל מקרה, מבלי להתנותה לכל הפחות בהוכחה, כי שני החטופים אומנם חיים - לשלמה גולדווסר ולממשלת ישראל הפתרונות.
אמו של אודי, מיקי גולדווסר, מעלה במסגרת המתקפה התקשורתית טיעון מנומק היטב: אילו שוחרר סמיר קונטאר במסגרת עסקת טננבאום", חטיפת החיילים הייתה נמנעת; היא בוצעה רק עקב נחישותו של נסראללה להביא לשחרור רוצחם של דני הרן ובתו עינת בת הארבע בנהריה. שחרורו כעת ימנע חטיפות עתידיות.
לפי היגיון זה, טרור החיזבאללה צריך היה להיפסק אחרי הנסיגה מלבנון, שבוצעה עד הגבול הבינלאומי לפי הנחיות מדויקות של האו"ם - אך הוא נמשך, משום שאחריה טוען החיזבאללה, כי חוות שבעא, שטח שלפי כל המפות היה סורי עד מלחמת ששת הימים, שייך ללבנון. לפי אותו הגיון מוצק, בעסקת השבויים הבאה צריך לוותר על קיום מדינת ישראל - משום שהחיזבאללה, כמו החמאס, לא ישקוט ולא ינוח עד להשגת יעד זה. שני הארגונים נחושים מאוד בכך.
מיקי גולדווסר גם נוזפת באלופים המעזים להסתייג מהעסקות המבשילות, בטענה כי בכך הם מתנכרים לערכי הלחימה של צה"ל, ומאבדים הזכות המוסרית להוביל חיילים לקרב. מתמיה, כי לדעתה מוסרי יותר להשלים עם רצח של מאות כדי להשיב הביתה גופות.
עם כל ההתחשבות במצוקתן של משפחות החטופים - אסור להן לתבוע ממדינת ישראל לעשות עסקות שכתוצאה מהן יירצחו מאות ישראלים - לא רק חיילים שמוטל עליהם להגן על המדינה אפילו במחיר חייהם, אלא גם אזרחים, נשים וילדים. על אחת כמה וכמה, אסור להן לתבוע זאת בתמורה לגופות.
אסור למדינה להיענות לדרישתן. הממשלה חייבת לפעול לא מתוך כניעה ללחצים, לא כדי לרצות משפחות שסבלן מעורר אהדה - אלא לשרת טובת המדינה, ביטחון אזרחיה, חייהם ורווחתם, לאורך זמן. בטרור חייבים להלחם עד חורמה; כניעה לטרור לא מביאה לפיוס, אלא מפיחה בו רוח חיים, גורמת להגברתו - והוא נהיה עקב כך עוד יותר אלים וקטלני.
האם נמשיך לשתף פעולה עם רוצחינו? כדברי ביאליק ב-"על השחיטה": "עַד-מָתַי, עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?"
מאמרים קודמים באותו הנושא:
