סיפר רבי נחמן משל: "אדם אחד שכר פועלים למלא חביות, אולם החביות היו נקובות, וכל מה שהיו שופכים לתוכן - היה נוזל החוצה.
"טיפשים שבין השכירים אמרו: הואיל והכל נשפך - למה לנו להתייגע ולמלא את החביות, ונטשו את משמרתם, ואילו החכם אמר: מה איכפת לי שהכל נשפך? הלא משלמים לי יומית. שכרי לא יקופח אף אם החביות יוותרו ריקות".
בעולם החפוז שלנו יעדיפו רוב בני האדם לעבוד בקבלנות מאשר להיות שכירי יום.
"תן לגמור את העבודה וללכת הביתה".
וכי מי מאיתנו שעבד כשכיר איננו זוכר את המבטים האין סופיים אל השעון? שיגיעו כבר המחוגים אל השעה היעודה. שנוכל סוף סוף לדפוק כרטיס וללכת הביתה.
אנחנו אוהבים להיות יצרנים. שמשהו יצא לנו בסופו של דבר. את השכירים שחיים על-פי השעון אנחנו דנים כ"ראש קטן", שפוטים של גלגל סיזיפי מאמלל שלא רואים כלום ממטר.
מה הייתם עושים אתם לו נשכרתם למלא חביות במפעל המוזר של רבי נחמן? צאו מתוך נקודת הנחה שמשלמים שם טוב... אבל למי יש חשק למלא יום אחר יום חביות נקובות?
אולי היינו ניגשים למנהל מחלקת היצור ומדווחים על התקלה ועל אובדן החומר היקר?
האם לא היינו בזים לאותו פועל שלא איכפת לו מכלום וממשיך לעבוד לשווא? האם לא היינו מזלזלים בניהול הכושל של מפעל החביות?
רבי נחמן, בדבריו הקצרים, הופך את היוצרות. את מי שהיינו קוראים "ראש קטן" הוא מכנה "חכם", ואת מי שהיינו דנים כבר-דעת, שאינו מוכן לעבוד בלי לראות תוצאות הוא מגדיר כטיפש.
בעולם שלנו הכל בנוי על הצלחה.
בטיסה פנימית בשמי הארץ ישבתי מול שני סגני אלופים שניהלו במשך כחצי שעה שיחה ערה. בשיחה עסק כל אחד מהם בנסיון אובססיבי להרשים את חברו - כמה מפלסים יש בבית שהוא בנה, כמה גדולה משכורתו, ואיזה אשראי נותנים לו בבנק.
הצלחה.
באיזה דרגה אתה? ומה הפז"מ שלך? אתה ד"ר למשהו? טוב, בטח למדת לימודים אקדמאים, לא? ויזה זהב יש לך? ועל הצ'קים שלך רשום "בנקאות פרטית"? בבורמה כבר טיילת? הא, רק באירופה ובטורקיה, כמו כולם? מה, לא ראית עולם?
כדי להיחשב מצליחנים, אנחנו חייבים לדעת הכל. אין תחום בו אין לנו דעה. תקשורת, בידור, משפט, ביטחון, כלכלה. מי ירד, מי עלה. כמעט בכל מפגש אנושי אנחנו עסוקים ב"שואו" מן הסוג הזה, שמטרתו אחת: להודיע כמה אנחנו מוצלחים וכמה נכבד המקום שאנו תופסים בעולם.
בפני אחרים - אנחנו מלאים בעצמנו לבלי נשוא. אבל לבד לבד, כשאין את מי להרשים, האין אנו חשים לפעמים כה ריקים?
סיפור ישן מספר על אדם, שחפץ לקנות חכמה. לאחר מסע ארוך הגיע האיש אל חכם מפורסם וידוע לתהילה. בטרם שטח בפניו את מבוקשו מזג לו מארחו כוס תה. מזג, ומזג ומזג. התה מילא את הכוס, נשפך על השולחן וקילוח דק החל מטפטף גם על הארץ.
"מה אתה עושה"? נזדעק האיש, "האינך רואה שהכוס מלאה ואי אפשר עוד למלא"?
"אכן, בני", לחש לו החכם, "היטב הגדרת את מצבך. כה מלא אתה בעצמך, עד שאין כל אפשרות שתכיל חכמה ודעת חדשה. אם חפץ אתה להשכיל - תחילה עליך לרוקן את כוסך".
רבי נחמן מספר לנו על מפעל.
לא מפעל לחביות.
מפעל לבני אדם.
אמנם החביות נותרות ריקות, אבל הפועלים מתמלאים!
מנהל הייצור לא היה מתרשם לו היינו מתלוננים על ניהול לקוי.
החביות מיוצרות לכתחילה נקובות! מה שנכנס לתוכן אינו הדבר החשוב באמת.
לא המציאות צריכה להשתנות. אנחנו צריכים.
כשאדם מתכנן להצליח במה שהוא עושה - זה טבעי. כשהוא נכשל ונוטש - זה טבעי. אבל אם אינו מוותר, הוא עצמו משתנה. ואז איננו עוד אדם טבעי, כי אם יצור אלו-הי. בתוכו מתגלות תעצומות נפש, מסירות, רוח גדולה.
"תלמד להיות ריק", מלמד אותנו רבי נחמן, "אל תשחק אותה מלא".
"כשתהיה ריק באמת, כשהכל ישפך לך החוצה מהחביות, אתה עצמך - תתמלא".
בעולם האחר, הפנימי, אותו מתאר רבי נחמן, מקבלים "משכורת" על המאמץ, על הרצון הטוב, לא על התוצאות. גליון הציונים באותו עולם אינו עוסק בכמה חביות הצלחנו למלא, הוא מעריך בכמה מסירות ונאמנות ניסינו למלא אותן.
תארו לכם שכך היינו מחנכים את ילדינו. את השבחים היינו מחלקים להם על עצם הנסיון למלא את יעדם. ואילו אל התוצאות בשטח היינו מתייחסים בשיויון נפש. לא היינו מצפים מהם להיות יותר חכמים, מוצלחים, או כשרוניים מאיזה רף שהצבנו להם, אלא מתפעלים מהדבר היחיד שיש לו חשיבות - רצונם הכנה להיות טובים.
כמה מאושרים הם היו. כמה מאמינים היו בעצמם. כמה יצירתיים וחופשיים לבחור להם דרך בחיים, בקצב שלהם, לפי יכולתם האמיתית.
תארו לכם שכך היינו מחנכים את עצמנו. לא היינו מלקים את עצמנו יום אחר יום שאין אנו חכמים כמו X, יפים כמו Y, עשירים כמו Z.
אז לא ראינו עולם, לא היינו קצינים, אין לנו תארים. האשראי שלנו קטן, אבל.
אבל גם כך יכולנו להיות מאושרים. מותר לנו. יש לנו סיבות נפלאות. אנו עושים מה שביכולתנו. אין אנו מתחרים באיש. מה שיש לנו, הוא הוא חלקנו הטוב והמשמח.
"כשתהיה ריק - גם אם הכל ישפך לך החוצה, אתה עצמך - תתמלא".
