בין שלל הדיווחים הישירים והאחרים על פיגוע הטרקטור ביום רביעי בירושלים, דומה כי כמעט ונפקד הדיון אודות הרצח עצמו. דומה כי העולם כבר התרגל לעוד רצח; טבח ברברי מכוון של אזרחים יהודים בצהרי היום הוא מעשה כמעט בנאלי.
העובדה שהמחבל צמא הדם הוא אזרח ישראלי הנהנה מהביטוח הלאומי ומהזכות לקבוע מי יהיה ראש הממשלה שלנו כבר איננה חידוש גדול במחוזותינו, כמו גם גילויי ההערצה של משפחתו ומחיאות הכפיים של שכניו, אזרחי המדינה אף הם.
גם המסמוס המכוון וגרירת הרגליים בנושא - (אי) הריסת בית המחבל מצד אותה "מנהיגות" חלולת ערכים היושבת בקריית הממשלה, כבר אינה חידוש. כבר חזינו כולנו במנת רפיסות זהה בעניין ביתו של מבצע הטבח בישיבת 'מרכז הרב'. הציבור כבר למד להתייחס למציאות של היעדר עמוד שדרה ערכי כלשהו בקריית הממשלה בירושלים כאל עוד נושא שגרתי.
אף דיווחי הכזב של התקשורת העולמית כמו ה-BBC, אשר דיווח על ארבעה הרוגים ב"RAMPAG" (השתוללות) בירושלים, מתוכם פלשתיני נהג בולדוזר שנהרג ע"י ישראלים - כבר אינם מקפיצים את הצופה ממקומו, כמו גם דרישת 'ארגון זכויות האדם הפלשתיני' הממומן ע"י האיחוד האירופי והאו"ם, אל-דמיר (המצפון), לפתיחת חקירה בינלאומית של רצח אותו נהג תמים.
המחזה של גילויי תושיה מצד אזרחים וחיילים בחופשה אל מול שוטרים שאינם חותרים למגע ונמנעים מלהפעיל את נשקם, אף הוא אינו חדש ונצפה אף הוא כבר לפני חודשים באותו טבח בישיבת "מרכז הרב"; כך התוודע הציבור בישראל לחייל הצעיר שזינק על הטרקטור, שלף את אקדח השוטר שלידו וחיסל את המחבל המשתולל.
טוראי מ', אותו חייל גיבור שבצניעותו סירב אפילו להעביר את תמונתו לכלי התקשורת, אמור היה לשמש כסמל וגאווה לצה"ל כולו, אולם למרבה המבוכה התברר בתוך פחות מיום כי מערכת הביטחון כלל לא רצתה אותו בשורותיה. במשך למעלה משנתיים היה טוראי מ' מסורב גיוס, למעלה משנתיים בהם טורטר שוב ושוב בין פקידי לשכת הגיוס וה...קב"ן הצה"לי, למעלה משנתיים בהם נלחם שוב ושוב על הזכות להתגייס ולתרום הכי טוב שביכולתו.
טוראי מ' חטא בחטא האיום ביותר שיכול אדם לחטוא בדמוקרטיה שלנו, פאר המזרח התיכון החדש: מאבק בתוכנית ה'הינתקות'. בחודש מאי 2005 הגיע מ' להפגנה נגד עקירת היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון כשבידו מצלמה, הפגנה שבמסגרתה נחסם כביש גהה לתנועה למספר דקות. הוא אומנם לא היה בין החוסמים, אך החזיק בידו מצלמה בה תעד את אלימות השוטרים, פשע בלתי נסבל, ואכן השוטרים שהיו במקום התנפלו עליו במכות רצח עד כדי איבוד הכרתו, כשמיד לאחר מכן הוא נעצר.
בית המשפט אומנם הורה לשחררו והתיק נסגר, אך הרישום הפלילי נשאר ועל כן המערכת הצבאית, שמשוועת למתנדבים ליחידותיה הקרביות, טרטרה אותו בקנאות במשך למעלה משנתיים עד שהצליח להתגייס ליחידה קרבית.
סיפורו של מ' נראה היום הזוי משהו, מנותק קמעה מהמציאות.
הצרה היא שהמציאות קשה הרבה יותר. מסתבר שאכן המערכת הצבאית מחשיבה את ההתנגדות ל"הינתקות" כפשע בלתי נסלח, כסטייה בלתי נסבלת מהנורמליות, וכך גם כיום - שלוש שנים אחרי, היא ממשיכה לדחות מאות בני נוער, לנסות להכשיל את קבוצת הנוער המלאה ביותר במוטיבציה לתרום למדינה ולה עצמה.
צבא ההגנה לישראל, שבכיריו מרבים להתאונן ולקונן על ירידת המוטיבציה, מעביר את אותם מאות הצעירים במסלול ייסורים והשפלות. ממבדקים ותשאולים מביכים, פוליטיים לעתים, דרך ראיונות ודחיות, ועד לקב"ן.
האם מערכת הביטחון סבורה שהתנגדות לגירוש יהודים מבתיהם היא מחלה נפשית?
האם רק אני נזכר במנהג זהה במחוזות אחרים? האם רק אני נזכר במקום אחר בו היו נשלחים המפגינים נגד "תוכניות לאומיות" לבדיקות פסיכולוגיות? האם ייתכן כי גם היום, לאחר המצב שנוצר ברחבי הדרום עקב אותה "הינתקות" והמלחמה הכושלת בלבנון - תולדת אותה תוכנית, עדיין נמצאת מערכת הביטחון באותו מקום נפשי איום של "ההכנה המנטאלית", לפיה האויב האמיתי הוא דווקא המתיישב או המפגין למענו?
מאות רבות של מסורבי ומעוכבי גיוס ממשיכים עדיין להלחם באטימות המערכת, חלקם אינם מצליחים להתגייס כלל וחלקם מצליחים להתגייס רק ליחידות עורפיות.
לו בראש מערכת הביטחון היה עומד מנהיג, היו נהלים הזויים אלו מתבטלים ביום רביעי בצהרים. רק בחברה שמנהיגיה נראים כפי שנראים מנהיגנו, יכולה המערכת לדחות את אותם צעירים, האנטיתזה המושלמת למצבנו המדרדר כיום, צעירים שהם אולי הסיכוי האחרון שלנו לחזרה למסלול של עלייה.
