|
בלעם הוא איש מאד מיוחד; כל כך מיוחד, עד שחז"ל משווים אותו במפורש לאברהם אבינו. אומנם השוואה ניגודית, אבל בכל זאת (אבות ה'): (יט) כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ שְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, וּשְׁלשָׁה דְבָרִים אֲחֵרִים – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. עַיִן טוֹבָה וְרוּחַ נְמוּכָה וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. עַיִן רָעָה וְרוּחַ גְּבוֹהָה וְנֶפֶשׁ רְחָבָה – מִתַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע. השוואה ניגודית כאמור, שכן בלעם בחר לעצמו דרך חיים מנוגדת לזו של אברהם אבינו. במקום אחר ועל יסוד פסוק בתורה, חז"ל משווים את בלעם למשה רבנו, לא פחות. על הפסוק (דברים ל"ד): [י] וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. אומרים לנו חז"ל במדרש (ספרי): וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה, אבל באומות, קם. ואיזה – זה בלעם בן בעור. יוצא שהכוכב האמיתי בפרשה, לפחות בגלוי, הוא בלעם ולא בלק.
לכאורה, אפילו אם לוקחים בחשבון ששתי ההשוואות הן ניגודיות, להדגיש שבלעם בחר בדרך הפוכה מזו של אברהם ומשה – עדיין יש להבין את רעיון ההשוואה. שכן זו אומרת כי מעלתו הבסיסית שווה למעלתם של אברהם ושל משה. נתחיל בניסיון לברר את ההשוואה למשה. עליו נאמר: אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים. מכאן וממקומות אחרים למדים שמשה הוא בחינת הדעת העליונה והוא המעניק לכל יהודי את כח הדעת, כח ההתקשרות המוחלטת בקב"ה באמצעות התורה. הוא חי במודעות אלוקית מוחלטת עד כדי ניתוק מסוים מן המציאות הארצית כפי שראינו בפרשה הקודמת (וכתבנו על כך לפני כארבע שנים) וכפי שרואים בסוף פרשתנו. מצד שני, בלעם מעיד על עצמו (במדבר כ"ד) כי הוא [טז] (...) שֹׁמֵעַ אִמְרֵי-אֵל, וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן; מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה, נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם. וְיֹדֵעַ, דַּעַת עֶלְיוֹן זה שוב בחינת הדעת, הפעם אצל בלעם. בדיוק דומה למשה, רק כאמור, ההבדל הגדול הוא בשימוש שעושים בבחינה זו.
ומה על ההשוואה לאברהם, היכן מוצאים דמיון ביניהם? אברהם הוא מדת החסד העליונה שפנימיותה היא אהבה. אצל אברהם זה חסד של קדושה – אהבת ה' ואהבת הבריות, אצל בלעם זה חסד של קליפה – אהבה זרה, זנות. את העדות שהוא יֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן, בלעם מעיד על עצמו בסמוך לעצה שהוא מעניק לבלק כיצד לפגוע בעם ישראל. ליתר דיוק, כיצד לגרום ליהודים לפגוע בעצמם. מיד אחר כך (פרק כ"ה) מספרת התורה: [א] וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. כאמור, בני ישראל לא ידעו דבר על המזימות הנרקמות נגדם ועל סיכולן בידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. כאשר בנות מואב עשו להם עינים, לא העלו בדעתם כי זו הייתה עצתו של בלעם, אותו לא הכירו וכלל לא ידעו על קיומו, במטרה לפגוע בהם.
אברהם אבינו, איש החסד המוחלט, העניק לכל אדם כל מה שהיה זקוק לו. אצלו כל אחד הרגיש רצוי ואהוב. בלעם הכיר את כמיהתו של האדם לחסד, לאהבה, וניצל זאת כדי להכשיל את עם ישראל בזנות. התוצאה הייתה קשה ביותר; מגפה פרצה בעם [ט] וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה--אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים, אָלֶף. ואילמלי סיפרה לנו על כך התורה (פרק ל"א): [טז] הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בִּדְבַר בִּלְעָם, לִמְסָר-מַעַל בַּה', עַל-דְּבַר-פְּעוֹר; וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה, בַּעֲדַת ה'. לא היינו יודעים כי הסטיה המוסרית הזאת של העם נגרמה בעצתו של בלעם. בכל אופן מה שרואים בבירור זה שהגוי אינו יכול לפגוע ביהודי אלא אם כן היהודי פגע בעצמו עוד קודם, בכך שחשף את עצמו, הרחיק מעצמו את ענני הכבוד ונותר חשוף לפגיעתו של הגוי.
ענני הכבוד הם רוחניים ולא כל אחד מסוגל להבחין בהם ולאבחן את מצבם ביחס לפרט או לכלל. גם אין בכך צורך. התורה נתנה לנו את המרשמים המדוייקים לשמירת שלמותם של ענני הכבוד וממילא לשמירת בטחוננו, ואחד המרשמים הוא הקפדה על מוסריות, כעולה מפרשת השבוע שלנו. אנחנו מתעקשים על מה שמכנים 'ליברליות' ומפרשים אותה פירוש מרחיב ביותר, כולל פריצת כל חומות המוסר המקובלים מדורי דורות ובעיקר מעוגנים בתורה הקדושה. מצד שני, אנחנו נורא רוצים שהאויבים ייהפכו לידידים, בתנאי שהם גויים כמובן, כי אין לנו כל כך עניין בידידות של היהודים. התוצאה היא פעילות מכוונת ר"ל לפגיעה באחדות ישראל, וממילא סילוק ענני הכבוד.
והבעיה הקשה היא ששכבת המנהיגות היא המובילה מהלכים אלו. ושכבה זו כוללת את כל זרועות השלטון, שבנושאים אלו אין מחלוקת ביניהם. זה רע מאד לעם וכבר כולם מבחינים בכך שהמצב גרוע. מה שנותר זה לייחל ולהתפלל שיתקיימו נבואות בלעם ובהן: (...) דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל (...) וְיִשְׂרָאֵל, עֹשֶׂה חָיִל ואז באמת יהיה רק טוב ליהודים.
|