ב - 12.7.2007 ימלאו שנתיים למלחמת לבנון השנייה. לכאורה המדובר במועד חשוב שבו ניתן לסכם, אך בפועל המדובר בעוד תאריך חסר כל משמעות. התקשורת אוהבת ציוני דרך כאילו המדובר ביום הולדת שחובה לחגוג. הפוליטיקאים אינם נותרים מאחור ומוכנים לשתף את הציבור כולו בחדשות או ניתוחים שאין בהם כדי לתרום שום דבר. הכול למען עוד כותרת בעמודי העיתונים שמזמן הפכו לאלבומים.
השאלה היא מה קרה בשנה השנייה למלחמת לבנון שלא קרה בשנה הראשונה? התשובה פשוטה למדי: כלום. אנחנו נמצאים בדיוק באותו המצב, כפי שהיינו מיד לאחר סיום המלחמה.
יטענו ראשי הצבא כי כל הלקחים הופקו ושהצבא של היום אינו דומה לצבא של 2006. אשרי המאמין. סביר להניח שחלו שינויים משמעותיים, אך לאלה אין ולא כלום אם לא יתנו מענה למלחמה של מחר. אם הלקחים שהופקו נועדו לתקן את העבר - אין להם משמעות; אך אם נלמד הלקח העיקרי, שמדיניות ביטחונית אינה יכולה להיות טלאי על טלאי, כי אז ניתן לישון בשקט. אין ודאות אפילו קרובה שמדינת ישראל החליטה באופן ברור מה היא רוצה לעשות לכשתהיה גדולה.
חבל לעסוק במה שהיה במהלך השנתיים מאז המלחמה. מוטב לנסות ולהעריך מה לא יהיה כשימלאו שלוש שנים מאז המלחמה. ראשית, הממשלה הנוכחית, שהיא האחראית למלחמת לבנון השנייה - לא תהיה. אין זה משנה אם תוקם ממשלה מתוך הכנסת הנוכחית או ממשלה חדשה לאחר בחירות. ממשלת לבנון השנייה לא תהיה יותר.
ראש הממשלה מר אולמרט בעצם סיים את הקריירה הפוליטית שלו. כל מה שמתרחש היום הם פרפורי הגסיסה האחרונים של ראש הממשלה ושל ממשלתו. במוקדם או במאוחר, ממשלת אולמרט תסיים את כהונתה. לא מן הנמנע שיחד עמו תרד מפלגת קדימה מן הבמה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית. או שתהיה מפלגה קטנה ובלתי רלוונטית או שמא תיעלם מן הזירה כלל.
גם שר הביטחון ברק, ככל הנראה יסיים את תפקידו מהר מן הצפוי. מפלגת העבודה נערכת לקרב סכינים שבסופו, האיש המעוטר ביותר בצה"ל, יצטרך להכיר בתבוסה הפוליטית שלו. מה יכתבו המומחים על "מורשת ברק" כשר הביטחון אין לדעת, אך דבר אחד ברור: בתקופתו של ברק כשר ביטחון, ביטחונם של אזרחי ישראל בדרום לא השתנה כלל. הרגיעה המבורכת, עם כל הקלקולים שלה, טובה הרבה יותר מאשר המצב הקודם. אך עדיין חמאס שולט בעזה והוא עתיד לשלוט גם ביהודה ושומרון. גם אבו מאזן לא יהיה יותר לכשימלאו שלוש שנים למלחמת לבנון. הוא יהיה גם חלק מן ההיסטוריה של הסכסוך, בדיוק כמו קודמיו שלא הצליחו לקדם את העם הפלשתיני לשום מקום מבטחים.
במלאות שלוש שנים למלחמת לבנון, גם הנשיא האמריקני הידידותי ביותר לישראל, לדידם של מומחים שונים, גם הוא כבר לא יהיה. למרות ידידותו הרבה לישראל, הוא לא הצליח להביא ולו לתזוזה הקלה ביותר בפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני או הסורי. שום הישג. לכן, גם הוא יהפוך להיות לאלמוני ויש להניח שלא רבים בארה"ב יתגעגעו אליו. ממשל אחר יגיע ועד שהוא יתאקלם, יעבור זמן רב עד שאולי יתחילו שוב במסעות הבלתי פוסקים לחיפוש אחר השלום במזרח התיכון.
בלבנון ימשיך חיזבאללה להתחמש לקראת עימות נוסף עם ישראל. סוריה תמשיך להיות תחנת המעבר לנשק והכסף הרב המגיעים מאירן. סביר להניח שהגבול הלבנוני עדיין יהווה איום מרכזי על ישראל.
ולבסוף, אירן. הממשל הנוכחי עדיין ישלוט באירן, למרות התחזיות של תקיפות עתידיות על מתקני הגרעין. העולם צופה בהתהוות האיום הגדול על עצם קיומו וידיו רפויות מתמיד. כנראה שאירן תצליח לחצות את הרוביקון במוקדם או במאוחר. פעולה צבאית ממשית שכה נחוצה לחיסול העצמה הגרעינית הנבנית באירן לא נראית באופק. ישראל תישאר לבדה במערכה המדינית ואולי הצבאית מול אירן, ועליה יהיה לקבל החלטות גורליות בעתיד הקרוב. לדאבון הלב, בעת הזו חסרה מנהיגות אמיתית שתוכל לקבל החלטות הרות גורל מסוג זה. אין ודאות שגם במלאות שלוש שנים למלחמה תימצא בישראל מנהיגות ראויה לשם זה. הקרוסלה הפוליטית ממשיכה להסתובב ובכל פעם דמות אחרת שעליה יורדת לתורנות. שום דבר חדש, מרענן ומבטיח.
יש בשורות שלעיל משום נימה פסימית, בלשון המעטה, אך יש להודות שהמצב האובייקטיבי איננו מבשר טובות. אם מתוך הפסימיות הזו נדע לגייס את תעצומות הנפש ולשנות את הכיוון, גם זו תהיה חגיגה במלאות שלוש שנים למלחמת לבנון.
